210
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
כולל בעל ה"בית יוסף" (ב"ח) והט"ז33, וכן פוסקים רבים לאחר הש"ך"34 – אין כוונתו של ה"רא"ש" לבטל את מצות כתיבת ספר תורה כפשוטה, אלא בכוונתו להוסיף, ש"האידנא" נוספת עוד חובה "לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן".
ואם כך, נשארת בעינה התמיהה שהוזכרה לעיל: כיצד ייתכן שגדולי ישראל רבים, אשר בודאי הדרו במצוות, וקיימו אותן באופן של מלכתחילה ולפי כל הדעות – לא התאמצו לכתוב ספר תורה, לא בעצמם ואף לא על ידי שליח, כדי לצאת ידי חובת המצוה גם לדעת הפוסקים הנ"ל, שקיימת מצוה של כתיבת ספר תורה כפשוטה?
יותר מכך: אפילו אותם גדולי ישראל אשר כתבו ספר תורה – לא עשו זאת מיד כאשר נעשו חייבים במצוות, ואף לא בהזדמנות הראשונה, של אמצעים כספיים וכדומה, שהיה באפשרותם לקיים זאת – כי אם לאחר שנים רבות35!
יותר מכך: אפילו אותם גדולי ישראל אשר כתבו ספר תורה – לא עשו זאת מיד כאשר נעשו חייבים במצוות, ואף לא בהזדמנות הראשונה, של אמצעים כספיים וכדומה, שהיה באפשרותם לקיים זאת – כי אם לאחר שנים רבות35!
הכרחי אפוא לומר, שגם לפני שהם כתבו את ספר התורה, הם קיימו מצוה זו, ובאופן של מלכתחילה, ובהידור, כהנהגתם אפילו בהלכות מדברי אחרונים וכדומה. והשתדלותם מאוחר יותר לכתוב ספר תורה לא היתה משום שלפני כן היה חסר אצלם, ח"ו, קיום מצות עשה מן התורה, אלא כתוספת והידור מיוחד36.
ו. ספר תורה של צבור
ויש לומר, שההסבר לכך הוא:
נהוג בכל תפוצות ישראל, שבכל קהלה יש ספר תורה השייך לצבור37.
בנוסף לכך שיחידים כותבים ספרי תורה ומוסרים אותם לבתי כנסיות – רבים מהם מוסרים את ספר התורה "יפה
הערות
- 33. ליו"ד שם.
- 34. ראה שאגת ארי' סי' לו. ברכי יוסף ליו"ד שם. שו"ת חת"ס יו"ד סרנ"ד. ועוד.
- 35. במנ"ח מצוה תריג (קרוב לסופה) שלהסברא שהמצוה היא כתיבה לחוד (ולא – ללמוד בה), לא נקרא ביטול מ"ע עד שימות ולא יכתוב ס"ת (וראה דעת קדושים לסי' ער סק"ד). אבל [נוסף לזה שנפסק הדין בשו"ע כדעת הרא"ש שהמצוה היא ללמוד בה (שלכן חייבים האידנא בכתיבת חומשי תורה כו'), כנ"ל – הרי] גם לדידי' לא קיים המצוה עד שיכתוב.
- 36. את"ל שזהו ע"ד אבוך במאי הוי זהיר טפי (שבת קיח, ב) וכיו"ב – יתורץ מה שכו"כ גדולי ישראל לא נזכר בהם (לא ראינו) שיכתבו ס"ת.
- 37. וכופין בני העיר לקנות להם ס"ת (רמב"ם הל' תפלה רפי"א. הל' שכנים רפ"ו. טושו"ע או"ח ר"ס קנ. חו"מ ר"ס קסג. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד הי"ג).
משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים י״א - הטקסט מספריא
כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפלה בכל עת תפלה ומקום זה נקרא בה"כ וכופין בני העיר זה את זה לבנות להם בה"כ ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים.
כשבונין בית הכנסת אין בונין אותה אלא בגבהה של עיר שנאמר בראש הומיות תקרא ומגביהין אותה עד שתהא גבוהה מכל חצרות העיר שנאמר ולרומם את בית אלהינו ואין פותחין פתחי הכנסת אלא במזרח שנאמר והחונים לפני המשכן קדמה ובונין בו היכל שמניחין בו ספר תורה ובונין היכל זה ברוח שמתפללין כנגדו באותה העיר כדי שיהיו פניהם אל מול ההיכל כשיעמדו לתפלה.
ומעמידין בימה באמצע הבית כדי שיעלה עליה הקורא בתורה או מי אשר אומר לעם דברי כבושין כדי שישמעו כולם וכשמעמידין התיבה שיש בה ספר תורה מעמידין אותה באמצע ואחורי התיבה כלפי ההיכל ופניה כלפי העם.
כיצד העם יושבין בבתי כנסיות הזקנים יושבין ופניהן כלפי העם ואחוריהם כלפי ההיכל וכל העם יושבין שורה לפני שורה ופני השורה לאחורי השורה שלפניה עד שיהיו פני כל העם כלפי הקודש וכלפי הזקנים וכלפי התיבה ובעת ששליח ציבור עומד לתפלה עומד בארץ לפני התיבה ופניו לפני הקדש כשאר העם.
בתי כנסיות ובתי מדרשות נוהגין בהן כבוד ומכבדים אותן ומרביצין אותן ונוהגין כל ישראל בספרד ובמערב בשנער ובארץ הצבי להדליק עששיות בבתי כנסיות ולהציע בקרקען מחצלאות כדי לישב עליהם ובערי אדום יושבין בה על הכסאות.
בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה ואין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין ניאותין בהן ואין מטיילין בהן ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים וחכמים ותלמידיהם מותרין לאכול ולשתות בהן מדוחק.
ואין מחשבין בהן חשבונות אא"כ היו חשבונות של מצוה כגון קופה של צדקה ופדיון שבויים וכיוצא בהן ואין מספידין בהן אלא הספד של רבים כגון שיהיה שם הספד גדולי חכמי אותה העיר שכל העם מתקבצין ובאין בגללן.
היה לבית הכנסת או לבית המדרש שני פתחין לא יעשנו קפנדריא כדי שיכנס בפתח זה ויצא בפתח שכנגדו לקרב הדרך שאסור ליכנס בהן אלא לדבר מצוה.
מי שצריך ליכנס לבית הכנסת לקרות תינוק או חבירו יכנס ויקרא מעט או יאמר שמועה ואחר כך יקרא חבירו כדי שלא יכנס בשביל חפציו בלבד ואם אינו יודע יאמר לתינוק מן התינוקות קרא לי הפסוק שאתה קורא בו או ישהה מעט בבית הכנסת ואח"כ יצא שהישיבה שם מעסקי המצות היא שנאמר אשרי יושבי ביתך וגו'.
מי שנכנס להתפלל או לקרות מותר לו לצאת בפתח שכנגדו כדי לקרב את הדרך ומותר לאדם ליכנס לבית הכנסת במקלו במנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו ואם היה צריך לרוק ירוק בבית הכנסת.
בתי כנסיות ובתי מדרשות שחרבו בקדושתן הן עומדות שנאמר והשימותי את מקדשיכם אף על פי שהן שוממין בקדושתן הן עומדין וכשם שנוהגין בהן כבוד ביישובן כך נוהגין בהן בחורבנם חוץ מכיבוד וריבוץ שאין מכבדין אותן ואין מרביצין אותן עלו בהן עשבים תולשין אותם ומניחין אותן במקומן כדי שיראו אותן העם ותעור רוחם ויבנום.
אין סותרין בית הכנסת כדי לבנות אחר במקומו או במקום אחר אבל בונין אחר ואחר כך סותרין זה שמא יארע להם אונס ולא יבנו אפילו כותל אחד ממנו בונה החדש בצד הישן ואח"כ סותר הישן.
בד"א שלא חרבו יסודותיו או שלא נטו כתליו ליפול אבל אם חרבו יסודותיו או שנטו כתליו ליפול סותרין אותו מיד ומתחילין לבנות במהרה ביום ובלילה שמא תדחק השעה וישאר חרב.
מותר לעשות בית הכנסת בית המדרש אבל בית המדרש אסור לעשותו בית הכנסת שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת ומעלין בקדש ולא מורידין וכן בני העיר שמכרו בית הכנסת יש להן ליקח בדמיו תיבה מכרו תיבה יש להן ליקח בדמיה מטפחות או תיק לספר תורה מכרו מטפחות או תיק לוקחים בדמיו חומשים מכרו חומשין לוקחין בדמיו ספר תורה אבל אם מכרו ספר תורה אין לוקחין בדמיו אלא ספר תורה אחר שאין שם קדושה למעלה מקדושת ספר תורה וכן במותריה.
וכן אם גבו העם מעות לבנות בית המדרש או לבית הכנסת או לקנות תיבה או מטפחות ותיק או ספר תורה ורצו לשנות כל מה שגבו אין משנין אותן אלא מקדושה קלה לקדושה חמורה ממנה אבל אם עשו מה שגבו לעשות והותירו משנין המותר לכל מה שירצו וכל כלי בית הכנסת כבית הכנסת פרוכת שעל הארון שמניחים בו הספרים כמטפחות הספרים ואם התנו עליהם הרי הן כפי התנאי.
במה דברים אמורים שמותר למכור בית הכנסת בבית הכנסת של כפרים שלא עשו אותו אלא על דעת בני הכפר לבדם שיהיה להם להתפלל בו שאם רצו כולם למוכרו מותרין אבל בית הכנסת של כרכין הואיל ועל דעת כל אנשי העולם נעשה שיבוא ויתפלל בו כל הבא אל המדינה נעשה של כל ישראל ואין מוכרין אותו לעולם.
בני הכפר שרצו למכור בית הכנסת שלהן או לבנות בדמיו בית הכנסת אחר או לקנות בדמיו תיבה או ספר תורה צריכין להתנות על הלוקח שלא לעשות אותו לא מרחץ ולא בורסקי והוא המקום שמעבדין בו את העורות ולא בית הטבילה ולא בית המים ואם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בשעת מכירה שיהא הלוקח מותר לעשות בו כל אלו מותר.
וכן אם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר על מותר הדמים שיהיו חולין הרי הן חולין וכשלוקחין הדמים ובונין מהן בית הכנסת אחר או שיקנו מהם תיבה או מטפחות ותיק או חומשין או ספר תורה השאר יהא חולין כמו שהתנו ויעשו בהן מה שירצו.
וכן אם קבלו עליהן כל אנשי העיר או רובם אדם אחד כל מה שעשה עשוי והוא מוכר ונותן לבדו כפי מה שיראה ויתנה כפי מה שיראה.
כשם שמותר להם למכור בית הכנסת כך נותנין אותו במתנה שאילו לא היה להם לציבור הנייה במתנה זו לא נתנוהו אבל לא משכירין אותו ולא ממשכנין אותו וכן כשסותרין בתי כנסיות לבנותן מותרין למכור ולהחליף ולתת במתנה הלבנים והעצים והעפר שלהן אבל להלוותן אסור שאין הקדושה עולה מהן אלא בדמים או בהנייה שהיא כדמים.
רחובה של עיר אע"פ שהעם מתפללין בו בתעניות ובמעמדות מפני שהקיבוץ רב ואין בתי כנסיות מכילין אותן אין בו קדושה מפני שהוא עראי ולא נקבע לתפלה וכן בתים וחצרות שהעם מתקבצין בהם לתפלה אין בהם קדושה מפני שלא קבעו אותם לתפלה בלבד אלא עראי מתפללים בהן כאדם שמתפלל בתוך ביתו.
משנה תורה, הלכות שכנים ו׳ - הטקסט מספריא
כופין בני העיר זה את זה לעשות חומה דלתים ובריח לעיר ולבנות להן בית הכנסת ולקנות ס"ת ונביאים וכתובים כדי שיקרא בהן כל מי שירצה לקרות מן הצבור.
מי שלקח עיר בארץ ישראל כופין אותו ב"ד ליקח לו דרך מד' רוחותיה משום יישוב ארץ ישראל וכופין בני בקעה זה את זה לעשות ביניהם חריץ ובן חריץ.
מי שיש לו חצר בעיר אחרת בני העיר משעבדין אותו לחפור עמהם בורות שיחין ומערות ואמת המים אבל בשאר כל הדברים אין משעבדין אותו ואם היה שרוי עמהם באותה העיר משעבדין אותו על הכל.
כשהן גובין מאנשי העיר לבנות החומה גובין לפי קריבת הבתים מן החומה כל הסמוך לחומה נותן יותר.
וכל הדר בעיר י"ב חדש או שקנה בה בית דירה נותן עם בני העיר בכל הדברים הצריכין לתקון החומה והדלתות ושכר הפרשין השומרין את המדינה וכל כיוצא בדברים אלו ששומרין את העיר.
כל הדברים שצריכין לשמירת העיר לוקחין מכל אנשי העיר ואפילו מן היתומים חוץ מתלמידי חכמים שאין ת"ח צריכין שמירה שהתורה שומרתן אבל לתקון הדרכים והרחובות אפי' מן החכמים ואם כל העם יוצאין ומתקנין בעצמן לא יצאו תלמידי חכמים עמהן שאין דרך תלמידי חכמים להזדלזל לפני עם הארץ.
היו חופרין נהר להביא בו מים למדינה גובין אף מן היתומים שזו זכות להם כדי שישקו ממנו שדותיהם וכרמיהם לפיכך אם אירע להם דבר שלא באו המים הואיל ולא נהנו מהן היתומים מחזירין להם כל מה שנלקח מהן וכן כל כיוצא בזה.
כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסי ולא אחד מבעלי אומניות היה שם במבוי אחד מבני מבוי אומן ולא מיחו בו או שהיתה שם מרחץ או חנות או רחיים ובא חבירו ועשה מרחץ אחרת כנגדו או טחון אחרת אינו יכול למנעו ולומר לו אתה פוסק חיי ואפילו היה מבני מבוי אחר אינן יכולין למנעו שהרי יש ביניהם אותה אומנות אבל גר ממדינה אחרת שבא לעשות חנות בצד חנותו של זה או מרחץ מצד מרחץ של זה יש להן למנעו ואם היה נותן עמהם מנת המלך אינו יכול למנעו.
רוכלין המחזירין בעיירות אין בני המדינה יכולין לעכבן שתקנת עזרא היא שיהיו מחזירין כדי שיהיו הבשמים מצויין לבנות ישראל אבל אינן קובעין מקום ויושבין בו אלא מדעת בני העיר ואם תלמיד חכם הוא קובע מקום בכ"מ שירצה.
הסוחרים שמביאין סחורתם למכור בתוך העיירות בני העיר מעכבין עליהם ואם מכרו ביום השוק בלבד אין מונעין אותם והוא שימכרו בשוק אבל לא יחזרו על הפתחים אפילו ביום השוק ואם יש להן מלוה בעיר מוכרין כדי פרנסתם אפילו בלא יום השוק עד שיפרעו חובן וילכן להן.
אחד מבני מבוי שאינו מפולש שביקש להעשות רופא אומן או גרדי או מלמד תינוקות של עכו"ם בני מבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהם הנכנסין והיוצאין וכן מי שיש לו בית בחצר השותפין לא ישכירנו לא לרופא ולא לאומן ולא לגרדי ולא לסופר יהודי שכותב השטרות ולא למלמדי תינוקות של עכו"ם.
חנות שבחצר יכולין השכנים למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסים והיוצאין אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר בשוק אבל אינן יכולין למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול הפטיש או מקול הרחיים שהרי החזיק לעשות כן וכן יש לו ללמד תינוקות של ישראל תורה בתוך ביתו ואין השותפין יכולין למחות בידו ולומר לו אין אנו יכולין לישן מקול התינוקות של בית רבן.
מי שיש לו בור לפנים מביתו של חבירו נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין ואינו מכניס בהמתו ומשקה מבורו אלא ממלא ומשקה מבחוץ ושניהם עושין פותחת על הבור בעל הבור כדי לשמור את מימיו ובעל חצר משום חשד אשתו שלא תכנס לשם אלא מדעתו.
מי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חבירו נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין ואין מכניס לתוכה תגרים ולא יכנס מתוכה לשדה אחרת והחיצון זורע את הדרך החזירו את הדרך מן הצד מדעת שניהם ה"ז נכנס ויוצא בשעה שהוא רוצה ומכניס לתוכה תגרים ולא יכנס מתוכה לשדה אחרת וכל אחד מהן יש לו לעכב על חבירו בזריעת הדרך שנתנו מן הצד.
שולחן ערוך, אורח חיים ק״נ - הטקסט מספריא
כּוֹפִין בְּנֵי הָעִיר זֶה אֶת זֶה לִבְנוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת וְלִקְנוֹת לָהֶם תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. וְעַיֵּן לְעֵיל סי' נ"ה אִם כּוֹפִין זֶה אֶת זֶה לִשְׂכֹּר לָהֶם מִנְיָן.
אֵין בּוֹנִים בֵּית הַכְּנֶסֶת אֶלָּא בְּגָבְהָהּ שֶׁל עִיר, וּמַגְבִּיהִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה גָּבוֹהַּ מִכָּל בָּתֵּי הָעִיר שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם, לַאֲפוּקֵי בִּירָנִיּוֹת (פֵּרוּשׁ בִּנְיָנִים הָעֲשׂוּיִם לְנוֹי תַּרְגּוּם שְׂכִיּוֹת הַחֶמְדָּה בִּירָנִיּוֹת שַׁפִּירָן) וּמִגְדָּלִים שֶׁאֵין מִשְׁתַּמְּשִׁים בָּהֶם; וְגַג שֶׁהוּא מְשֻׁפָּע וְאֵינוֹ רָאוּי לְתַשְׁמִישׁ, מְשַׁעֲרִין עַד הַמָּקוֹם שֶׁהוּא רָאוּי לְתַשְׁמִישׁ, דְּהַיְנוּ שֶׁאִם יֵשׁ עֲלִיָּה תַּחַת הַגַּג לֹא תְּהֵא גָּבוֹהַּ יוֹתֵר מִבֵּית הַכְּנֶסֶת. הַגָּה: וּבִשְׁעַת הַדַּחַק, אוֹ שֶׁיֵּשׁ מִצְוַת מַלְכוּת שֶׁאֵינָן רַשָּׁאִים לִבְנוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת כְּדִינוֹ, מֻתָּר לְהִתְפַּלֵּל בְּבַיִת אַף עַל פִּי שֶׁדָּרִין בַּעֲלִיָּה עַל גַּבָּיו, וּבִלְבַד שֶׁיִּנְהֲגוּ בָּעֲלִיָּה שֶׁעָלָיו בִּנְקִיּוּת, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר סוֹף סִימָן קנ"א. (בֵּית יוֹסֵף סִימָן קנ"ד בְּשֵׁם מַהֲרִ"י בֶּן חָבִיב).
מִי שֶׁהִגְבִּיהַּ בֵּיתוֹ יוֹתֵר מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְהַשְׁפִּילוֹ. וְאִם עָשָׂה בִּנְיָן גָּבוֹהַּ יוֹתֵר בְּקֶרֶן אֶחָד מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, סַגֵּי בְּכָךְ (הַגָּהוֹת מַיְמוֹן פֶּרֶק י"א מֵהִלְכוֹת תְּפִלָּה, שֶׁכֵּן הָיָה מַעֲשֶׂה).
הַבּוֹנֶה כְּנֶגֶד חַלּוֹן בֵּית הַכְּנֶסֶת, אֵין מַסְפִּיק לוֹ בְּהַרְחָקַת ד' אַמּוֹת, לְפִי שֶׁהוּא צָרִיךְ אוֹר גָּדוֹל.
אֵין פּוֹתְחִין פֶּתַח בֵּית הַכְּנֶסֶת אֶלָּא כְּנֶגֶד הַצַּד שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בּוֹ בְּאוֹתָהּ הָעִיר, שֶׁאִם מִתְפַּלְּלִין לְמַעֲרָב יִפְתְּחוּהוּ לַמִּזְרָח, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתַּחֲווּ מִן הַפֶּתַח נֶגֶד הָאָרוֹן שֶׁהוּא בָּרוּחַ שֶׁמִּתְפַּלְּלִין נֶגְדּוֹ. הַגָּה: וְעוֹשִׂין בִּימָה בְּאֶמְצַע בֵּית הַכְּנֶסֶת, שֶׁיַּעֲמֹד עָלֶיהָ הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה וְיִשְׁמְעוּ כֻּלָּם. וּכְשֶׁמִּתְפַּלֵּל הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר, פָּנָיו כְּלַפֵּי הַקֹּדֶשׁ. וְסֵדֶר הַיְשִׁיבָה כָּךְ הוּא: הַזְּקֵנִים יוֹשְׁבִים פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הָעָם, וּשְׁאָר הָעָם כֻּלָּם יוֹשְׁבִים שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת, פְּנֵיהֶם כְּלַפֵּי הַקֹּדֶשׁ וּפְנֵי הַזְּקֵנִים. (טוּר).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.