139
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
לצבור יפה יפה"28, ולא כממון השייך למספר יחידים כשותפות, אך בכל זאת אין מתבטל על ידי כך לחלוטין חלקו של היחיד29, כפי שידועה ההוכחה לכך מבקשת משה בקשר לקרח ועדתו: "חלקם (בתמידי צבור) לא יקובל"30. ולכן המקדש הוא לפחות מעין שותפות של כל ישראל31.
וכיון שלכל יהודי יש חלק בבית המקדש, כדלעיל (ובקל־וחומר מקרבן התמיד), לכן חייבים ישראל32 לבנות מעקה כאשר הם בונים את בית המקדש33.
וכדי להתחייב במעקה אין הכרח שיהא זה "גגך" בשלמות, כדלעיל בסעיף ג', שאף בית של שותפין אינו ממש "גגך", וגם כן הכרחי למנוע את "כי יפול הנופל ממנו"34.
הערות
- 28. ר"ה ז, ריש ע"ב. וש"נ.
- 29. העריך בזה בצפע"נ בכ"מ (ראה מפענח צפונות פ"ד ס"ב וס"ד, וש"נ. אבל ראה השקו"ט בזה (שו"ת שם סי"ב־יג. ועוד) גם גבי ביהכנ"ס, דאף ששייך לכל (בני) העיר, נשאר בו חלק היחיד). וראה גם לקו"ש [המתורגם] חי"ח ע' 123.
- 30. פרש"י קרח טז, טו. מבמדב"ר פי"ח, י.
- 31. כן מוכח ג"כ ממ"ש בפיה"מ נדרים שם גבי דבר של עולי בבל מותר: "דבר של עולי בבל הוא הדבר המשותף לכל עולי הרגל .. שבונין אותן .. מממון כל ישראל ויש לכל אחד מהן בהן קנין אלא שהוא מועט מאד אין חוששין לו" (כ"ה הלשון בתרגם קאפח. ועד"ז הובא במאירי שם (וכ"כ בפירושו הוא). ובפיה"מ לפנינו (הובא בתוי"ט): אין זה כ"א זכות מעט מאוד שאין לאחד מהם שום רשות). וגם להטעם (תוס', ר"ן, פי' הרא"ש, רע"ב ועוד שם) משום דהפקר הוי ולא דשותפין – היינו משום ד"לא נתנוהו להם להיות שותפין בו לענין שיוכל האחד לאסור חלק חבירו" (תוס' שם). – ומכיון שכל בנ"י משתתפים בממונם בבנין המקדש, לכם, חלקם במקדש (לענין חיוב מעקה) הוא יותר מהחלק שיש לכל ישראל בביהכנ"ס מחמת זה ש"דירת בהכנ"ס שייך לכל" (כנ"ל ס"ג מפרש"י והצפע"נ) – ראה לעיל הערה 21.
- 32. ואף שישראל מותר להכנס רק בעזרות ולא בהיכל שעליו המעקה* – ה"ז רק משום ארי' דרביע עלי' איסור התורה, ולא מצד חסרון בבעלות שלהם (ולהעיר מתוי"ט למשנה נדרים שם). ולכן יש לומר דגם ישראל מצ"ע מחויב במעקה כדי ש"לא יפול הנופל ממנו", ולא רק מפני שצריכים להשתתף בבנית כל ביהמ"ק.
- 33. משא"כ בביהכנ"ס כו' (שלא נבנה מקופת ציבור דכל ישראל) אין לחייב (רק) בני העיר בענין ששייך לכל ישראל. וצ"ע.
- 34. עוד י"ל – את"ל דמאמר חז"ל (שמו"ר פ"ל, ט) "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות" (שהקב"ה מקיים מצוות התורה) הוא גם גדר בהלכה: ביהמ"ק הוא דירת הקב"ה* [ונק' "בית לה'" (הובא בהלכה – רמב"ם ריש הל' ביהב"ח), ואומר עליו "זאת מנוחתי" (תהלים קלב, יד. רמב"ם שם פ"א ה"ג), דירת קבע – לאחרי ואתהלך באוהל]: ולכן יש חיוב כביכול על הקב"ה לעשות מעקה על גג דירתו, ובנ"י עשאוה בשליחותו של הקב"ה. [ויש לחלק בין זה למ"ש בשו"ת חת"ס (הנ"ל הערה 13) דאין חיוב מזוזה על ביהכנ"ס כי הוא דירה של קדש, "דירת גבוה", ודוקא דירת הדיוט חייבת במזוזה (ולא אמרינן בזה "מה שהוא עושה כו'") – כי ענין המזוזה הוא קביעות שם ה' על פתח הבית, ואין צורך בזה ב"דירת גבוה ה' אלקי ישראל" (ל' החת"ס שם), משא"כ מעקה שענינו שמירת הבית ש"לא יפול הנופל ממנו", צ"ל גם בדירת הקב"ה (אם בנ"א משתמשים בו. וראה לקמן סעיף ה)].
- . אבל ראה לקמן הערה 39 – בנוגע לעליית וגג ההיכל.
- . ומ"ש בחת"ס (שבפנים ההערה) ד(גם) ביהכנ"ס הוא "דירת גבוה" – היינו רק לענין "דירה" שצ"ל במזוזה, דדירת גבוה לא נק' דירה; משא"כ מעקה – תלוי ב"גגך" וביפול הנופל – כבפנים.
במדבר רבה י״ח:י׳ - הטקסט מספריא
וַיִּשְׁלַח משֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם (במדבר טז, יב), אַף הֵם עָמְדוּ בְּרִשְׁעָן וְלֹא נִזְקְקוּ לַהֲשִׁיבוֹ. (במדבר טז, יב): וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה, הִכְשִׁילָם פִּיהֶם לָרְשָׁעִים, וּבְרִית כְּרוּתָה לַשְֹּׂפָתַיִם, שֶׁמֵּתוּ וְיָרְדוּ לִשְׁאוֹל תַּחְתִּית לְאַחַר שֶׁיָּרְדוּ חַיִּים שְׁאוֹלָה. (במדבר טז, יג): הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ וגו' כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, עַל מָה אַתְּ מִתְרַבְרֵב עָלֵינוּ, מַה טּוֹבָה עָשִׂיתָ לָנוּ, הוֹצֵאתָנוּ מִמִּצְרַיִם שֶׁהוּא כְּגַן ה', וּבְאֶרֶץ כְּנַעַן לֹא הִכְנַסְתָּנוּ, אֶלָּא הֲרֵי אָנוּ בַּמִּדְבָּר וְהַנֶּגֶף מִשְׁתַּלֵּחַ בָּנוּ. (במדבר טז, יד טו): הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה, וַיִּחַר לְמשֶׁה, לָמָּה, שֶׁאָדָם הַדָּן עִם חֲבֵרוֹ וּמִתְוַכֵּחַ וּמְשִׁיבוֹ, יֵשׁ לוֹ נַחַת רוּחַ, וְאִם אֵינוֹ מְשִׁיבוֹ, יֵשׁ לוֹ צַעַר. (במדבר טז, טו): וַיֹּאמֶר [משה] אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם, אַל תְּקַבְּלֵם בִּתְשׁוּבָה, הָיָה צָרִיךְ לַמִּקְרָא לוֹמַר אַל תֵּפֶן אֶל עֲבוֹדָתָם, מַהוּ אֶל מִנְחָתָם, כָּךְ אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ לְאֵלּוּ חֵלֶק בְּאוֹתָהּ מִנְחָה שֶׁהִקְרִיבוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כט, יט): מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ, וְהָיְתָה שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל קְרֵבָה, הוֹאִיל וּפֵרְשׁוּ אֵלּוּ מִבָּנֶיךָ אַל תִּסְתַּכֵּל בְּחֶלְקָם, תַּנִּיחֶנּוּ הָאֵשׁ וְאַל תֹּאכְלֶנָּהּ. (במדבר טז, טו): לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי, מַה שֶּׁהָיָה דַרְכִּי לִטֹּל לֹא נָטַלְתִּי מֵהֶם, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם שֶׁהוּא עוֹשֶׂה בְּהֶקְדֵּשׁ נוֹטֵל שְׂכָרוֹ מִן הַהֶקְדֵּשׁ, וַאֲנִי בְּשָׁעָה שֶׁהָיִיתִי יוֹרֵד מִן מִדְיָן לְמִצְרַיִם הָיָה דַרְכִּי לִטֹּל מֵהֶן חֲמוֹר, שֶׁבִּשְׁבִיל צָרְכֵיהֶם יָרַדְתִּי, וְלֹא נָטַלְתִּי. וְכֵן שְׁמוּאֵל הַצַּדִּיק אָמַר (שמואל א יב, ג): הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי, שׁוֹר שֶׁהָיִיתִי מַקְרִיב עֲלֵיהֶם לְקָרְבָּן וּמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עֲלֵיהֶם, וְכֵן לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ, מִשֶּׁלִּי הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א טז, כ): עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמואל א ט, יב): כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָּה, לֹא נָטַלְתִּי מִשֶּׁלָּהֶם, וּכְשֶׁהָיִיתִי חוֹזֵר וְעוֹשֶׂה דִּינֵיהֶם וְצָרְכֵיהֶם וְהוֹלֵךְ וְסוֹבֵב כָּל עֲיָרוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ז, טז): וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל, דֶּרֶךְ הָעוֹלָם בַּעֲלֵי דִינִין הוֹלְכִין אֵצֶל הַדַּיָּן, וַאֲנִי הָיִיתִי הוֹלֵךְ וְסוֹבֵב מֵעִיר לְעִיר וּמִמָּקוֹם לְמָקוֹם וַחֲמוֹר שֶׁלִּי. וְכֵן משֶׁה אָמַר (שמות יח, טז): כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי, וַאֲנִי לֹא עָשִׂיתִי כֵן אֶלָּא הָלַכְתִּי אֶצְלָם, (במדבר טז, טו): וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם, שֶׁלֹא חִיַּבְתִּי אֶת הַזַּכַּאי וְלֹא זִכִּיתִי אֶת הַחַיָּב. וּכְשֶׁרָאָה משֶׁה שֶׁעָמְדוּ בְּגַאֲוָתָן, אָמַר לָהֶם (במדבר טז, טז): אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ וגו', הָלַךְ קֹרַח כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה וְהָיָה מַטְעֶה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאוֹמֵר לָהֶם מָה אַתֶּם סְבוּרִים שֶׁאֲנִי עוֹסֵק לִטֹּל אֶת הַגְּדֻלָּה לְעַצְמִי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ שֶׁתְּהֵא הַגְּדֻלָּה עַל כֻּלָּנוּ חוֹזֶרֶת, שֶׁמּשֶׁה נָטַל מַלְכוּת לְעַצְמוֹ, וְהַכְּהֻנָּה גְדוֹלָה נָתַן לְאָחִיו, וְהָיָה הוֹלֵךְ וּמְפַתֶּה כָּל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט כָּרָאוּי לָהֶם עַד שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ עִמּוֹ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז, יט): וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה, הִקְרִיבוּ כֻּלָּם מְדַבְּרִים עִמּוֹ, מִיָּד (במדבר טז, כ כב): וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת, וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם.
שמות רבה ל׳:ט׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קמז, יט): מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב, אֵלּוּ הַדִּבְּרוֹת. (תהלים קמז, יט): חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל, אֵלּוּ הַמִּשְׁפָּטִים. לְפִי שֶׁאֵין מִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם מוֹרֶה לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת וְהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְלוּם, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן אֶלָּא מַה שֶּׁהוּא עוֹשֶׂה הוּא אוֹמֵר לְיִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת וְלִשְׁמֹר. מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָלְכוּ לְרוֹמִי וְדָרְשׁוּ שָׁם אֵין דְּרָכָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּבָשָׂר וְדָם שֶׁהוּא גוֹזֵר גְּזֵרָה וְהוּא אוֹמֵר לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת וְהוּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה כְלוּם וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן. הָיָה שָׁם מִין אֶחָד אַחַר שֶׁיָּצְאוּ אָמַר לָהֶם אֵין דִּבְרֵיכֶם אֶלָּא כָּזָב, לֹא אֲמַרְתֶּם אֱלֹהִים אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה, לָמָּה אֵינוֹ מְשַׁמֵּר אֶת הַשַּׁבָּת. אָמְרוּ לוֹ רָשָׁע שֶׁבָּעוֹלָם אֵין אָדָם רַשַּׁאי לְטַלְטֵל בְּתוֹךְ חֲצֵרוֹ בְּשַׁבָּת, אָמַר לָהֶם הֵן, אָמְרוּ לוֹ הָעֶלְיוֹנִים וְהַתַּחְתּוֹנִים חֲצֵרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ו, ג): מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, וַאֲפִלּוּ אָדָם עוֹבֵר עֲבֵרָה, אֵינוֹ מְטַלְטֵל מְלוֹא קוֹמָתוֹ, אָמַר לָהֶם הֵן, אָמְרוּ לוֹ כְּתִיב (ירמיה כג, כד): הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא. דָּבָר אַחֵר, מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי חֲנִינָא, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וְהָיָה נוֹטֵעַ בּוֹ כָּל מִינֵי אִילָנוֹת וְלֹא הָיָה נִכְנַס לְתוֹכוֹ אֶלָא הוּא, שֶׁהָיָה מְשַׁמְּרוֹ, מִשֶּׁעָמְדוּ בָנָיו עַל פִּרְקָן, אָמַר לָהֶם בָּנַי הַפַּרְדֵּס הַזֶּה אֲנִי הָיִיתִי מְשַׁמְּרוֹ וְלֹא הִנַּחְתִּי אָדָם לְהִכָּנֵס בְּתוֹכוֹ, אַתֶּם תִּהְיוּ מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיִיתִי אֲנִי מְשַׁמְּרוֹ. כָּךְ אָמַר הָאֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁלֹא בָּרָאתִי אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה הִתְקַנְתִּי אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח, ל): וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן, מַהוּ אָמוֹן, אוֹמֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, יב): כַּאֲשֶׁר יִשָֹּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק, לֹא נְתַתִּיהָ לְאֶחָד מִן עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁכֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל וְאָמְרוּ (שמות כד, ז): כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, מִיָּד נְתָנָהּ לָהֶם, הֱוֵי: מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי, אֶלָא לְמִי, לְיַעֲקֹב, שֶׁבְּחָרוֹ מִכָּל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְלֹא נָתַן לָהֶם אֶלָּא מִקְצָת, נָתַן לְאָדָם שֵׁשׁ מִצְווֹת, הוֹסִיף לְנֹחַ אַחַת, לְאַבְרָהָם שְׁמוֹנֶה, לְיַעֲקֹב תֵּשַׁע, אֲבָל לְיִשְׂרָאֵל נָתַן לָהֶם הַכֹּל. אָמַר רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לְפָנָיו שֻׁלְחָן עָרוּךְ וּמִינֵי תַּבְשִׁילִין, נִכְנַס עַבְדוֹ נָתַן לוֹ חֲתִיכָה. שֵׁנִי, נָתַן לוֹ בֵּיצָה. שְׁלִישִׁי, נָתַן לוֹ יָרָק, וְכֵן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. נִכְנַס בְּנוֹ נָתַן לוֹ כָּל הַשֻּׁלְחָן לְפָנָיו, אָמַר לוֹ לָאֵלּוּ נָתַתִּי מָנָה מָנָה, אֲבָל אֶת הַכֹּל נָתַתִּי בִּרְשׁוּתְךָ. כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא נָתַן לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֶלָּא מִקְצַת מִצְווֹת, אֲבָל כְּשֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל אָמַר לָהֶם הֲרֵי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁיָּצָא לְמִלְחָמָה וְהָיוּ הַלִּגְיוֹנוֹת עִמּוֹ, וְהָיָה שׁוֹחֵט בְּהֵמָה וְהָיָה מְחַלֵּק לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מָנָה כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ, הֵצִיץ בְּנוֹ וְאָמַר לוֹ מָה אַתָּה נוֹתֵן לִי, אָמַר לוֹ מִמַּה שֶּׁהִתְקַנְתִּי לְעַצְמִי. לְפִיכָךְ נָתַן הָאֱלֹהִים לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מִצְווֹת גָּלְמִיּוֹת שֶׁיִּיגְעוּ בָּהֶן וְלֹא הִפְרִישׁ בָּהֶן בֵּין טֻמְאָה לְטָהֳרָה, בָּאוּ יִשְׂרָאֵל וּפֵרַשׁ לָהֶם הַמִּצְווֹת כָּל אַחַת וְאַחַת, עָנְשָׁהּ וּמַתַּן שְׂכָרָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים א, ב): יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, לְכָךְ נֶאֱמַר: חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.