8

העבודה הרוחנית להתבצע באופן של שבירה והתבטלות. ואילו לפי מדת החסד, כאשר "ממשיכים" ומורידים אלקות לעולם, ניכר, להיפך, שהעולם מאוחד עם הקדוש־ברוך־הוא בכך, ויש לגלות זאת, ולכן צריך לפעול עם ובתוך העולם ולגלות את האלקות שבו.

כאשר יש שתי אפשרויות – להחמיר או להקל – נוטה בית שמאי לחומרא: לפרוש מעניני העולם, ובית הלל נוטים לקולא – לברר ולזכך את העולם.

בדקות יוצא, שמצד מדת הדין יכול לצאת בהשתלשלות כיוון של "שתי רשויות", כביכול, שצריך להלחם במציאות שאינה מאוחדת עם אלקות. ואילו מצד החסד והרחמים ניכרת אחדות ה' בשלמות.

וזוהי משמעות ההשוואה "אותו היום היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי כאחד התלמידים, והיה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל": כיון שביום זה נקבעה הלכה כדעת שמאי, התגברות מדת הדין על מדת החסד והרחמים, היה קיים החשש שכך תהיה ההלכה וההנהגה גם להבא⁷¹, ובהשתלשלות" עלולה לנבוע מכך טעות של "שתי רשויות" בדקות דדקות, אלא שצריך להלחם בכך ולבטל זאת.

י. "חג לה' מחר"

שני ימים אלו – יום שכתבו לתלמי המלך את התורה יונית, והיום שבו היה הלל כפוף ויושב לפני שמאי – קשים כיום שנעשה בו העגל רק משום החשש שיצמח מכך בדקות ההיפך מאחדות ה'.

אך למעשה מתרגום התורה ליונית ומ"יום שהיה הלל כפוף ויושב לפני שמאי" לא נבעה תוצאה שלילית המנוגדת לתורה, שלא כיום עשיית העגל.

ויש לומר יותר מכך: כשם שב"יום שנעשה בו העגל" אמר אהרן "חג לה' מחר", כלומר, שאם ינצלו זאת כראוי, עשוי לצאת מכך חג, ויעבדו את הקדוש־ברוך־הוא, כדלעיל,

כך אכן היתה התוצאה⁷² של תרגום התורה ליונית. כאשר תרגמו ע"ב הזקנים את התורה עבוד תלמי המלך – לא "כל צרכה"⁷³ – הם שינו פרטים רבים, החל מ"אלקים ברא בראשית" במקום "בראשית ברא אלקים", לא זו