75

אומר", ואילו כאן הוא אומר "שנאמר"¹⁷.

ד) כאשר מבאר רש"י את ההוכחה הוא אומר כאן "משנאיך נשאו ראש, ומי הם על עמך יערימו סוד", שהשאלה היא מי הם משנאיך¹⁸. לעומת זאת, שם אומר רש"י (א) "כי הנה אויביך יהמיון ומה היא ההמיה על עמך יערימו סוד", כלומר, שהשאלה היא במה מתבטאת פעולתם (ההמיה) של "אויביך", (ב) אחר־כך מסיים רש"י ואמר "ועל זה (משום ההמיה של "ועל עמך...") קורא אותם אויביו של מקום".

ה. שנאה לישראל ושנאה לה' – היינו הך

כדי להבין כל זאת יש להקדים ולהדגיש שבדברי רש"י בפרשתנו יש הבדל מהותי לעומת דברי ה"ספרי", שהוא המקור לפירוש רש"י: ב"ספרי" נאמר "שכל מי ששונא את ישראל כאילו שונא את מי שאמר והיה העולם"¹⁹, ואילו רש"י אומר "שכל השונא את ישראל שונא את מי שאמר והיה העולם" (ללא המילה "כאילו"²⁰).

כלומר: רש"י מסביר, שהנאמר בפסוק "משנאיך" אינו מצביע רק על דמיון בחומרה של החטא והעונש (ששנאה לישראל דומה לשנאה לקדוש־ברוך־הוא), אלא "משנאיך" הכוונה כפשוטו – הם שונאים את הקדוש־ברוך־הוא, מפני ששני ענינים אלו הם היינו הך. או – היותו "שונא את ישראל" נובע מכך שהוא "שונא את מי שאמר והיה העולם".

וכך גם בפירושו על "תהרוס קמיך" מדגיש רש"י "ומי הם הקמים כנגדו אלו הקמים על ישראל", ולא כלשון המכילתא²¹ "שכל מי שקם כנגד ישראל כאילו קם כנגד הקדוש־ברוך־הוא"²² – כי לפי רש"י שני ענינים אלו הם היינו הך: הגויים יודעים שישראל הם "לי סגולה מכל העמים"²³ ו"בני בכורי ישראל"²⁴, ולפיכך, אצלם זהו דבר אחד: כאשר הם "קמים כנגדו" הרי הם