69

ציוויים", ולא כדיבור למשה מצד עצמו, אלא כפי שאומר רש"י בסיום דבריו "אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהם בלשון עראי וטומאה שנאמר...", משום שהם קשורים לאומות העולם.

והפתיחה של הספר שלאחר מכן, ספר במדבר, היתה עוסקת במעלה ובחיבה של ישראל בכך שהקדוש־ברוך־הוא ציוה עליהם לאחר הקמת המשכן מצוה מיוחדת, שמצד עצמם הם לא היו חייבים בה באותה שעה במדבר, ועצם ציווי זה כבר מצביע על שבחן וחיבתן של ישראל. וישראל קיימו את המצוה, והקריבו את הקרבן במשכן בשלימות "ככל אשר ציוה ה' את משה כן עשו בני ישראל", כדלעיל.

יותר מכך: כאן באים לידי ביטוי (א) המעלה והשבח של ישראל עד כמה עז היה רצונם לקיים את ציווי ה', שאפילו "אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח" דרשו וטענו "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו"⁴⁴, (ב) החיבה של ישראל מאת הקב"ה, אשר קיבל את טענתם ובקשתם "למה נגרע" ואפשר להם להשלים ולהקריב את קרבן פסח שני.

ז. אי־הקרבת הפסח – "גנותן של ישראל"

על כך משיב רש"י "מפני שהיא גנותן של ישראל, שכל מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא הקריבו אלא פסח זה בלבד". שהחביבות המתבטאת בפרשה זו, בציווי על הקרבת פסח במדבר – כהוראת שעה – ועל פסח שני, מתלווה בענין של גנות:

למרות ש"תלה הכתוב מצוה זו בביאתם לארץ", בכל זאת אין זה כשאר המצוות התלויות בביאה לארץ, שעצם חובתם אפשרית רק כשבאים לארץ⁴⁵,

בודאי המצוות כביכורים⁴⁶ ותרומות ומעשרות ואפילו מצות חלה⁴⁷ הקשורות לגוף הארץ, לפירות ולתבואות של ישראל דוקא בארץ ישראל, ואפילו ענינים כגון פטר חמור שאינם קשורים דוקא לגוף הארץ, ואשר לפי דעה אחת בפירוש רש"י⁴⁸ תלויים דוקא בביאתם לארץ – הרי החובה חלה רק בביאה לארץ⁴⁹,

ואילו הקרבת קרבן פסח אפשרית גם במדבר, אלא שהקדוש־ברוך־הוא לא חייב זאת למעשה⁵⁰ עד ביאת ישראל לארץ⁵¹.

45) ראה פרש"י מסעי לד, ב.

46) ראה פרש"י ר"פ תבוא.

47) ראה פרש"י שלח טו, יח.

48) בא יג, יא.

49) ראה בכהנ"ל (ע"ד ההלכה) קדושין לז, א ואילך.

50) להעיר מגו"א לפרש"י כאן.

51) וי"ל שזהו דיוק לשון רש"י "ולא נתחייבו במדבר אלא פסח אחד בלבד שעשו בשנה השנית