13
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
הדברות37 על ידי ישראל מפי הקדוש־ברוך־הוא בעצמו, אלא התורה צריכה להילמד, להיקלט38 אצל השומע. ואת זאת פעל משה על ידי ש"למדן מה שלמד39 מפי הגבורה". משה לא רק דיבר את שמונת הדברות האחרים לישראל40, אלא הוא לימד אותם41 את כל עשרת הדברות עם כל הלכותיהם ופרטי דיניהם42. וכיון שהוא לימד זאת את בני אהרן בנפרד, לכן "נעשו אלו התולדות שלו".
ו. הלימוד עם בני אהרן – לפנים משורת הדין
על הסבר זה יש, לכאורה, לשאול:
אילו היינו אומרים ש"מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו" בתור שכר בלבד, משום שמשה לימד את בני אהרן תורה, ניתן היה להבין מדוע דוקא בני אהרן נקראים תולדות משה, למרות שמשה לימד תורה את כל ישראל –
כי, כאמור לפני כן, דוקא הלימוד עם בני אהרן היה לפנים משורת הדין, שעל זאת מקבלים שכר מיוחד.
אך לפי ההסבר שהובא לעיל, שאין זה שכר בלבד אלא "נעשו אלו התולדות שלו", כי על ידי ש"למדן מה שלמד מפי הגבורה" התרחשה "הולדה" רוחנית, אין מובן: בכך אין, לכאורה, שום הבדל אם חייבים ללמד את הזולת, או עושים זאת לפנים משורת הדין. וכיון שבפועל לימד משה את כל ישראל "מה שלמד מפי הגבורה", צריכים היו כל ישראל להיות "נעשו תולדות משה".
ההסבר לכך הוא: השינוי וה"תולדה" הנגרמים על ידי לימוד התורה אצל האדם הלומד אינם מצד ה"מלמד", אלא מצד התורה, שהיא מכילה את כח "הגבורה".
ולכן: כאשר יהודי לומד תורה עם חבירו באופן האמור לעיל – "מה שלמד מפי הגבורה" – מפני חובתו, אכן, נגרמת כאן אצל התלמיד הולדה ברוחניות, אך "הולדה" זו אינה
הערות
- 37. כדיוק לשון רש"י שם יט, יט "לא שמעו מפי הגבורה" (ועד"ז ברש"י שלח טו, כב). וראה רש"י יתרו כ, א: עונין על הן הן כו'.
- 38. ראה פרש"י יתרו (יט, ה) עה"פ ועתה אם שמוע.
- 39. כפרש"י תשא (לא, יח) "חוזרין ושונין את ההלכה כו'". ואף ששם המדובר בארבעים יום הראשונים כשעלה לקבל הלוחות (ולא "ביום דבר ה' את משה") – מ"מ, מזה הוכחה שהקב"ה הי' שונה עם משה (ולא שלמד מעצמו) ההלכה דציוויו (לאחר שציווהו – עכ"פ בנפרד) עם מרע"ה. וא"כ פשיטא שהי' כן בעשה"ד ג"כ.
- 40. רש"י יתרו יט, יט.
- 41. להעיר מואתחנן ה, כד וברש"י שם "ללמוד ממני". שם, כח.
- 42. ועד"ז נמסר לבנ"י ביום זה הפרשה (שהיא המשך תיכף למ"ת) "אתם ראיתם גו' לא תעשון גו'" (יתרו כ, יט ואילך). [עפמש"כ בתניא פל"ד "מיד"* – גם תרומה ותצוה נאמר לישראל אז, אבל אין כן דעת רש"י (תשא לא, יח. לג, יא)].
- . ואתי לכאורה כדעת הזהר (ח"ב רכד, א) דגם נדבת המשכן היתה לפני חטא העגל. ואכ"מ.
רש"י על שמות כ׳:א׳ - הטקסט מספריא
וידבר אלהים. אֵין אֱלֹהִים אֶלָּא דַּיָּן; לְפִי שֶׁיֵּשׁ פָּרָשִׁיּוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁאִם עֲשָׂאָן אָדָם מְקַבֵּל שָׂכָר, וְאִם לָאו אֵינוֹ מְקַבֵּל עֲלֵיהֶם פֻּרְעָנוּת, יָכוֹל אַף עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת כֵּן, תַּ"לֹ וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים – דַּיָּן לִפָּרַע (מכילתא):
את כל הדברים האלה. מְלַמֵּד שֶׁאָמַר הַקָּבָּ"ה עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת בְּדִבּוּר אֶחָד, מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לוֹמַר כֵּן, אִם כֵּן מַה תַּ"לֹ עוֹד אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ? שֶׁחָזַר וּפֵרֵשׁ עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ (שם):
לאמר. מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ עוֹנִין עַל הֵן הֵן וְעַל לָאו לָאו (שם):
וידבר אלהים AND GOD SPAKE — The word אלהים is a term for a judge. Since there are chapters in the Torah of such a character that if a person observes the commands contained therein he will receive a reward and if he never observes them at all) he will not receive punishment on their account, one might think that the Ten Commandments are also of such a character (that no punishment will follow upon the infringement of them); therefore Scripture expressly states, “God spake” — God Who is Judge, exacting punishment (Mekhilta).
את כל הדברים האלה ALL THESE WORDS — This statement (that God spake all these words) tells us that the Holy One, blessed be He, said all these words in one utterance, something that is impossible to a human being to do — to speak in this manner. Now if this be so, why does Scripture again say the first two Commandments, אנכי and לא יהיה לך? But the explanation is that He repeated and expressly uttered each of these two commandments by itself (Mekhilta).
לאמר lit., TO SAY — This expression teaches us that they answered to that which required the reply “Yea” (אנכי) by “Yea” and to that which required the reply “Nay” (לא יהיה) by “Nay” (Mekhilta).
רש"י על שמות י״ט:ה׳ - הטקסט מספריא
ועתה. אִם עַתָּה תְקַבְּלוּ עֲלֵיכֶם, יֶעֱרַב לָכֶם מִכָּאן וָאֵילָךְ, שֶׁכָּל הַתְחָלוֹת קָשׁוֹת (מכילתא):
ושמרתם את בריתי. שֶׁאֶכְרֹת עִמָּכֶם עַל שְׁמִירַת הַתּוֹרָה:
סגלה. אוֹצָר חָבִיב, כְּמוֹ "וּסְגֻלַּת מְלָכִים" (קהלת ב') – כְּלֵי יְקָר וַאֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁהַמְּלָכִים גּוֹנְזִים אוֹתָם, כָּךְ אַתֶּם תִּהְיוּ לִי סְגֻלָּה מִשְּׁאָר אֻמּוֹת; וְלֹא תֹאמְרוּ אַתֶּם לְבַדְּכֶם שֶׁלִּי וְאֵין לִי אֲחֵרִים עִמָּכֶם וּמַה יֵּשׁ לִי עוֹד שֶׁתְּהֵא חִבַּתְכֶם נִכֶּרֶת:
כי לי כל הארץ וְהֵם בְּעֵינַי וּלְפָנַי לִכְלוּם:
ועתה AND NOW — if you will now take upon yourselves the observance of My commandments, it will be pleasant (easy) to you from now and henceforth, for every beginning is difficult (Mekhilta).
ושמרתם את בריתי AND KEEP MY COVENANT which I shall make with you regarding the observance of the Torah (cf. (Mekhilta).
סגלה means a cherished treasure, the same as (Ecclesiastes 2:8) “and treasures (וסגלת) of kings” — costly vessels and precious stones which kings store up. In the same manner shall ye be unto Me a cherished treasure more than other peoples (Mekhilta) . Now do not say that ye alone belong to Me and that I have no other peoples together with (besides) you, and what else, therefore, have I by which the special love I bear you can be made evident; this is not so,
כי לי כל הארץ FOR ALL THE EARTH IS MINE, but in My eyes and before Me they are as nought.
רש"י על שמות י״ט:י״ט - הטקסט מספריא
הולך וחזק מאד. מִנְהַג הֶדְיוֹט כָּל זְמַן שֶׁהוּא מַאֲרִיךְ לִתְקֹעַ קוֹלוֹ מַחֲלִישׁ וְכוֹהֶה, אֲבָל כָּאן הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד, וְלָמָּה כָּךְ מִתְּחִלָּה? לְשַׂבֵּר אָזְנֵיהֶם מַה שֶּׁיְּכוֹלִין לִשְׁמֹעַ:
משה ידבר. כְּשֶׁהָיָה מֹשֶׁה מְדַבֵּר וּמַשְׁמִיעַ הַדִּבְּרוֹת לְיִשְׂרָאֵל – שֶׁהֲרֵי לֹא שָׁמְעוּ מִפִּי הַגְּבוּרָה אֶלָּא אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ – וְהַקָּבָּ"ה מְסַיְּעוֹ לָתֵת בּוֹ כֹחַ לִהְיוֹת קוֹלוֹ מַגְבִּיר וְנִשְׁמָע (שם):
יעננו בקול. יַעֲנֶנּוּ עַל דְּבַר הַקּוֹל, כְּמוֹ אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ (מלכים א י"ח) – עַל דְּבַר הָאֵשׁ, לְהוֹרִידוֹ:
הולך וחזק מאד WAXED LOUDER AND LOUDER — The manner of an ordinary person is that the longer he continues to blow a trumpet the sound he produces becomes weaker and fainter; but in this instance it went on getting stronger. And why was it thus (i. e. not so loud) at first? To make their ears receptive to as much as they were able to hear (Mekhilta).
משה ידבר MOSES SPAKE — When Moses was speaking and proclaiming the Commandments to Israel — for they heard from the Almighty’s mouth only the Commandments אנכי and לא יהיה לך, whilst the others were promulgated by Moses — then the Holy One, blessed be He, assisted him by giving him strength so that his voice might be powerful and so become audible (Mekhilta).
יעננו בקול signifies He answered him in respect to (ב) the voice, just as (1 Kings 18:24) “He that answereth באש” — “in respect to the fire” — i. e. by causing fire to descend. (So here: God answered Moses’ petition that his voice might become audible to the vast concourse of people).
תניא, ליקוטי אמרים ל״ד - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת שֶׁ״הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה״, שֶׁכָּל יְמֵיהֶם לְעוֹלָם, לֹא הִפְסִיקוּ אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת מִלְּקַשֵּׁר דַּעְתָּם וְנִשְׁמָתָם לְרִבּוֹן הָעוֹלָמִים – בַּבִּיטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ.
וְאַחֲרֵיהֶם כָּל הַנְּבִיאִים, כָּל אֶחָד לְפִי מַדְרֵגַת נִשְׁמָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ, וּמַדְרֵגַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הִיא הָעוֹלָה עַל כּוּלָּנָה, שֶׁאָמְרוּ עָלָיו: ״שְׁכִינָה מְדַבֶּרֶת מִתּוֹךְ גְּרוֹנוֹ שֶׁל מֹשֶׁה״, וּמֵעֵין זֶה זָכוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמַד הַר סִינַי, רַק שֶׁלֹּא יָכְלוּ לִסְבּוֹל, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁעַל כָּל דִּיבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, שֶׁהוּא עִנְיַן בִּיטּוּל בִּמְצִיאוּת הַנִּזְכָּר לְעֵיל.
לָכֵן, מִיָּד אָמַר לָהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ מִשְׁכָּן וּבוֹ קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים – לְהַשְׁרָאַת שְׁכִינָתוֹ, שֶׁהוּא גִּילּוּי יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – אֵין לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּעוֹלָמוֹ מִשְׁכָּן וּמָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ, הוּא יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה, שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ הַמְלוּבָּשִׁים בַּהֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ. וְלָכֵן, אַחַר שֶׁיַּעֲמִיק הָאָדָם מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּעִנְיַן בִּיטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל כְּפִי יְכָלְתּוֹ, זֹאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ: ״כִּי מִהְיוֹת קָטָן שִׂכְלִי וְשֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתִי מֵהָכִיל, לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה וּמִשְׁכָּן לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, מֵאַחַר דְּלֵית מַחֲשָׁבָה דִילִי תְּפִיסָא וּמַשֶּׂגֶת בּוֹ יִתְבָּרֵךְ כְּלָל וּכְלָל שׁוּם הַשָּׂגָה בָּעוֹלָם, וְלֹא שֶׁמֶץ מֶנְהוּ מֵהַשָּׂגַת הָאָבוֹת וְהַנְּבִיאִים, אֵי לָזֹאת, אֶעֱשֶׂה לוֹ מִשְׁכָּן וּמָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ, הוּא הָעֵסֶק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה כְּפִי הַפְּנַאי שֶׁלִּי, בִּקְבִיעוּת עִתִּים בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, כְּדָת הַנִּיתְּנָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בְּהִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ׳אֲפִילוּ פֶּרֶק אֶחָד שַׁחֲרִית כוּ׳׳״.
וּבָזֶה יִשְׂמַח לִבּוֹ וְיָגִיל, וְיִתֵּן הוֹדָאָה עַל חֶלְקוֹ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, עַל שֶׁזָּכָה לִהְיוֹת אוּשְׁפְּזִיכָן לַגְּבוּרָה פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם, כְּפִי הָעֵת וְהַפְּנַאי שֶׁלּוֹ, כְּמִסַּת יָדוֹ אֲשֶׁר הִרְחִיב ה׳ לוֹ:
וְאִם יַרְחִיב ה׳ לוֹ עוֹד, אֲזַי ״טְהוֹר יָדַיִם יוֹסִיף אוֹמֶץ״, וּ״מַחֲשָׁבָה טוֹבָה כוּ׳״, וְגַם שְׁאָר הַיּוֹם כּוּלּוֹ, שֶׁעוֹסֵק בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, יִהְיֶה מָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ יִתְבָּרֵךְ, בִּנְתִינַת הַצְּדָקָה שֶׁיִּתֵּן מִיגִיעוֹ, שֶׁהִיא מִמִּדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא – ״מַה הוּא רַחוּם וְכוּ׳״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים: ״חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא״.
וְאַף שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא חוֹמֶשׁ, הֲרֵי הַחוֹמֶשׁ מַעֲלֶה עִמּוֹ כָּל הָאַרְבַּע יָדוֹת לַה׳, לִהְיוֹת מָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ יִתְבָּרֵךְ, כַּנּוֹדָע מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁמִּצְוַת צְדָקָה שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַקָּרְבָּנוֹת, וּבְקָרְבָּנוֹת הָיָה כָּל הַחַי עוֹלֶה לַה׳ עַל יְדֵי בְּהֵמָה אַחַת, וְכָל הַצּוֹמֵחַ עַל יְדֵי עִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן כוּ׳. וּמִלְּבַד זֶה, הֲרֵי בִּשְׁעַת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה, עוֹלֶה לַה׳ כָּל מַה שֶּׁאָכַל וְשָׁתָה וְנֶהֱנָה מֵאַרְבַּע הַיָּדוֹת לִבְרִיאוּת גּוּפוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וְהִנֵּה, בְּכָל פְּרָטֵי מִינֵי שִׂמְחוֹת הַנֶּפֶשׁ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל – אֵין מֵהֶן מְנִיעָה לִהְיוֹת ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״, וְ״לֵב נִשְׁבָּר״, וְרוּחַ נְמוּכָה – בִּשְׁעַת הַשִּׂמְחָה מַמָּשׁ, מֵאַחַר כִּי הֱיוֹתוֹ נִבְזֶה בְעֵינָיו וְכוּ׳ – הוּא מִצַּד הַגּוּף וְנֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, וֶהֱיוֹתוֹ בְּשִׂמְחָה – הוּא מִצַּד נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית וְנִיצוֹץ אֱלֹהוּת הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל [בְּפֶרֶק ל״א].
וּכְהַאי גַּוְנָא אִיתָא בַּזֹּהַר: ״בְּכִיָּה תְּקִיעָא בְּלִבַּאֵי מִסִּטְרָא דָא, וְחֶדְוָה תְּקִיעָא בְּלִבַּאֵי מִסִּטְרָא דָא״:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.