4
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
הקדוש־ברוך־הוא לתפקיד חדש, שבנוסף לכך שכל אחד מהם הוא נשיא לשבטו, הם נעשו אלה אשר "נקראים לכל דבר חשיבות שבעדה": הם קשורים לעדה כולה, לכל ישראל, ולא רק כל אחד לשבטו.
ז. "ראשי אלפי ישראל"
לפי זה יובן מדוע בתיאור הנשיאים אומרת התורה "נשיאי מטות אבותם ראשי אלפי ישראל הם":
והרי, לכאורה, כאן חשוב לציין רק את היותם "נשיאי מטות אבותם". ומדוע מוסיפה התורה ומדגישה "ראשי אלפי ישראל הם"?
אלא, התורה רוצה בכך לציין את גדולתם באופן כללי, שהם "ראשי אלפי ישראל", ולכן הם ראויים להיות "קרואי העדה", ולהשתתף במנין כל ישראל.
[והדבר יובן טוב יותר לפי פירוש המילים "ראשי אלפי ישראל", שמשמעותן היא – ראשים על "שרי אלפים"21: סכום המנין של כל שבט הרי כלל כמה מאות נותרות על האלפים השלמים22. ולצורך השלמת מספר של אלפים, כדי שגם על מאות ועשרות וכו' אלה יהיה "שר האלף", צריך היה לצרף את העודפים של השבטים השונים23.
יוצא מכך, שבהיות הנשיאים ממונים על שרי האלפים, הרי נשיאותם איננה רק על בני שבטם, אלא גם על שבטים אחרים].
ח. קריאת שמות הנשיאים – מינוי לתפקיד חדש
לפי זה מובן מדוע מפרט כאן הקדוש־ברוך־הוא את שמותיהם של כל הנשיאים – כי, כפי שכבר למדנו לפני כן, הקב"ה ממנה ומעניק את הכחות הדרושים לתפקיד, על ידי קריאה בשם, כנאמר24 "ראה קראתי בשם בצלאל... ואמלא אותו רוח אלקים...".
וכך בעניננו: באמצעות קריאת שמות הנשיאים על ידי הקב"ה למשה25,
הערות
- 21. ראה ראב"ע כאן. אברבנאל. ועוד.
- 22. בהמנין דפרשתנו כ"ה במנין דכל שבט, כמפורש לקמן בהפסוקים (א, כא ואילך). וע"פ פרש"י תשא (ל, טז) משמע שגם בהמנין שלאחרי חטא העגל הי' עד"ז. ואכ"מ.
- 23. כי אין מסתבר (ע"ד הפשט) שמאות הנותרות שבכל שבט לא הי' להם שר האלף. ועוד ועיקר – כן מוכח בפרש"י יתרו יח, כא (מסנהדרין יח, א): שרי אלפים הם היו שש מאות שרים לשש מאות אלף וכו' [וצע"ק בהמנין דשרי אלפים (וכן בשרי מאות, חמישים ועשרות) דבפרש"י שהרי הי' ג' אלפים חמש מאות וחמישים יתר על השש מאות אלף (פרשתנו א, מו), וכן הי' מנינם גם בהמנין לאחרי יום הכפורים (רש"י תשא שם). ופרשת יתרו "ואתה תחזה" (דעלי' קאי פרש"י הנ"ל) היתה – לפרש"י (יתרו יח, יג) – אחרי יוהכ"פ. ואכ"מ].
- 24. תשא לא, ב ואילך. ומשה הזכיר זה כשמסר הציווי לבנ"י (ויקהל לה, ל).
- 25. להעיר מיריעות שלמה כאן (שפ"ח כאן בשם המהרש"ל). ש"ך עה"ת פרשתנו א, ג (בסופו). יז.
רש"י על שמות י״ח:כ״א - הטקסט מספריא
ואתה תחזה. בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁעָלֶיךָ:
אנשי חיל. עֲשִׁירִים, שֶׁאֵין צְרִיכִין לְהַחֲנִיף וּלְהַכִּיר פָּנִים (שם):
אנשי אמת. אֵלּוּ בַּעֲלֵי הַבְטָחָה, שֶׁהֵם כְּדַאי לִסְמֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶם, שֶׁעַל יְדֵי כֵן יִהְיוּ דִבְרֵיהֶם נִשְׁמָעִין:
שנאי בצע. שֶׁשּׂוֹנְאִין אֶת מָמוֹנָם בַּדִּין, כְּהַהִיא דְּאָמְרִינָן: כָּל דַיָּנָא דְּמַפְּקִין מָמוֹנָא מִינֵּיהּ בְּדִינָא לָאו דַּיָּנָא הוּא (בבא בתרא נ"ח):
שרי אלפים. הֵם הָיוּ שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׂרִים לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף:
שרי מאות. שֵׁשׁ אֲלָפִים הָיוּ:
שרי חמשים. י"ב אֶלֶף:
שרי עשרת. שִׁשִּׁים אֶלֶף:
ואתה תחזה MOREOVER THOU SHALT PROVIDE through the Holy Spirit that is upon thee (Mekhilta),
אנשי חיל MEN OF ABILITY (but חיל may mean “wealth” and in this sense the words would mean) — rich men who will not need to flatter or to show favour (cf. Mekhilta).
אנשי אמת MEN OF TRUTH — These are people commanding confidence (Mekhilta); who are deserving that one should rely upon their words — appoint these as judges because on account of this their words will be listened to.
שנאי בצע HATING LUCRE — men who hate (pay no regard to) their property when it is to be made the matter of a law-suit (Mekhilta), in accordance with what we say: Any judge from whom one has to wring the money he owes only by means of a law-suit is no fitting judge (Bava Batra 58b).
שרי אלפים OFFICERS OF THOUSANDS — there were six hundred such officers for the six hundred thousand men of Israel.
שרי מאות OFFICERS OF HUNDREDS — there were six thousand of them.
שרי חמשים OFFICERS OF FIFTIES — twelve thousand.
שרי עשרת OFFICERS OF TENS — sixty thousand (Mekhilta, Sanhedrin 18a).
רש"י על שמות י״ח:י״ג - הטקסט מספריא
ויהי ממחרת. מוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה, כָּךְ שָׁנִינוּ בְּסִפְרֵי וּמַהוּ מִמָּחֳרָת? לְמָחֳרַת רִדְתּוֹ מִן הָהָר; וְעַל כָּרְחֲךָ אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר אֶלָּא מִמָּחֳרַת יוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁהֲרֵי קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה אִ"אֶ לוֹמַר "וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי וְגוֹ'", וּמִשֶּׁנִּתְּנָה תּוֹרָה עַד יֹהַ"כִּ לֹא יָשַׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם, שֶׁהֲרֵי בְי"ז בְּתַמּוּז יָרַד וְשָׁבַר אֶת הַלֻּחוֹת וּלְמָחָר עָלָה בְּהַשְׁכָּמָה וְשָׁהָה שְׁמוֹנִים יוֹם וְיָרַד בְּיֹהַ"כּ; וְאֵין פָּרָשָׁה זוֹ כְתוּבָה כַּסֵּדֶר, שֶׁלֹּא נֶאֱמַר וַיְהִי מִמָּחֳרָת עַד שָׁנָה שְׁנִיָּה – אַף לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר יִתְרוֹ קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה בָּא, שִׁלּוּחוֹ אֶל אַרְצוֹ לֹא הָיָה אֶלָּא עַד שָׁנָה שְׁנִיָּה – שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר כָּאן וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת חֹתְנוֹ, וּמָצִינוּ בְמַסַּע הַדְּגָלִים שֶׁאָמַר לוֹ מֹשֶׁה "נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם וְגוֹ'"(במדבר י כט), אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ" (שם לא), וְאִם זוֹ קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה, מִשֶּׁשִּׁלְּחוֹ וְהָלַךְ הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁחָזַר? וְאִם תֹּאמַר, שָׁם לֹא נֶאֱמַר יִתְרוֹ אֶלָּא חוֹבָב, וּבְנוֹ שֶׁל יִתְרוֹ הָיָה, הוּא חוֹבָב הוּא יִתְרוֹ, שֶׁהֲרֵי כָתוּב "מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה" (שופטים ד'):
וישב משה וגו' ויעמד העם. יוֹשֵׁב כְּמֶלֶךְ וְכֻלָּן עוֹמְדִים, וְהֻקְשָׁה הַדָּבָר לְיִתְרוֹ שֶׁהָיָה מְזַלְזֵל בִּכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְהוֹכִיחוֹ עַל כָּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (פסוק יד) מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכֻלָּם נִצָּבִים:
מן הבקר עד ערב. אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן? אֶלָּא כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה כָּל הַיּוֹם וּכְאִלּוּ נַעֲשֶׂה שֻׁתָּף לְהַקָּבָּ"ה בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ וַיְהִי עֶרֶב וְגוֹ' (שבת י'):
ויהי ממחרת AND IT CAME TO PASS ON THE MORROW — This was really the day after the Day of Atonement: so have we learnt in Siphré (Mekhilta). Since the Day of Atonement is not mentioned anywhere in this section that deals with the Giving of the Law what is the force of ממחרת? i. e. in relation to what particular day in the history of the Law-giving is the term ממחרת, “on the morrow”, used? It means the morrow after he (Moses) descended from the Mount Sinai, and you must admit that it is impossible to say that this was any other day but the morrow after the Day of Atonement because, before the giving of the Torah, one could not say, (v. 16) “and I do make them know the statutes [of God and His laws]” (which are part of the Torah), and from the day when the Torah was given until the Day of Atonement Moses did not sit down to judge the people, since immediately after the Torah was given he ascended the mountain and descended only on the seventeenth of Tammuz when he broke the tablets in pieces. On the next day he again ascended the mountain early in the morning and stayed there eighty days, descending on the Day of Atonement (cf. Tanchuma כי תשא, Rashi on 33:11, Deuteronomy 9:18 and 10:1). Consequently this section is not written (placed) in its chronological order, for this paragraph commencing with ויהי ממחרת and ending with “Moses let his father-in-law go and he (Jethro) went his way into his own land” was not said before the second year after the Exodus. For even according to the view of one who says that Jethro came to Moses before the giving of the Torah (Avodah Zarah 24a) his dismissal into his own land did not take place until the second year, for it is stated here (v. 27) “Moses let his father-in-law go”, and we find in the account of Israel’s journey through the wilderness beneath their banners (which according to Numbers 10:11 began in the second year) that Moses said to him, (Numbers 10:29, 31) “We are journeying etc…. Forsake us not, I pray thee”. Now if this incident happened before the giving of the Torah (including Jethro’s departure) where do we find it related that he returned after he had let him go and he had taken departure? And if you object that there (in the section in Numbers which Rashi has quoted as evidence that Jethro’s departure took place in the second year) it does not mention Jethro at all but Hobab, and that the latter was not Jethro but the son of Jethro, then I reply that Hobab is identical with Jethro and not his son, because it is written, (Judges 4:11) “of the sons of Hobab, the father-in-law of Moses”.
וישב משה וגו׳ ויעמד העם MOSES SAT … AND THE PEOPLE STOOD He was sitting like a king and they all stood, and the thing was distasteful to Jethro in that he made light of the respect due to Israel. He therefore reproved him for this, as it is said (v. 14) “Why sittest thou only” — and they all stand! (Mekhilta)
מן הבקר עד הערב FROM MORNING UNTO EVENING — Is it really possible to say so — that Moses sat the whole day long? But the explanation is that any judge who gives a rightful decision as truth demands it, even though he spends but one hour on it, Scripture accounts it to him as though he had occupied himself with the Torah the whole day long, and as though he became co-partner with the Holy One, blessed be He, in the work of the Creation of which it is stated, “It was evening and it was morning” (cf. Mekhilta; Shabbat 10a).
מצוטט בעמוד אחד
אגרות קודש 1
- כרך ג ‹ תרפט לקו"ש חכ"ג ע' 4
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 3 עמודים.