140

כל כך בדרך העבודה שלהם, עד כדי אי־קבלת אפשרות של שלימות גם בדרך אחרת – יש לו שורש גם בעבודתו של רבי עקיבא בעצמו.

ויש לומר, שההסבר לכך הוא: רבי עקיבא חי כל ימיו בתשוקה לענין של מסירות נפש, כמסופר בגמרא¹⁹, שרבי עקיבא אמר לתלמידיו: "כל ימי הייתי מצטער .. מתי יבוא לידי ואקיימנו".

מסירות נפש מקיפה וחודרת לאדם כולו. כאשר אדם נמצא בעבודה של מסירות נפש, אין שום כח או פרט בנפשו שאיננו חדור במסירות נפש זו.

וזה היה אופן עבודתם של כ"ד אלף תלמידי רבי עקיבא:

הם קבלו מרבי עקיבא תשוקה זו למסירות נפש, ולכן כל ענין בעבודת ה' היה חדור אצלם במסירות נפש, והשפיע וחדר אל כל מציאותם. הם התמסרו לענין זה בכל לבם ונפשם, עד כדי כך שלא היה מקום באותה שעה לשום ענין אחר.

ד. שלימות מסירות הנפש – "שוב"

למרות זאת, בלי להתחשב במעלה הגדולה של עבודתם, לא היה זה בשלימות לפי הכוונה הראוייה.

עבודה זו של מסירות נפש בלבד מביאה את האדם לידי "רצוא" – הרצון "לצאת" מן העולם ולהגיע אל הקדוש־ברוך־הוא בכלות הנפש. ולכן, למרות שעבורם זוהי מעלה נפלאה – עבודה מתוך מסירות נפש – אין זאת הכוונה בשלימותה, כי הכוונה העליונה היא שמסירות הנפש, ה"רצוא", תרד ותביא יותר ל"שוב", להמשכת אלקות למטה²⁰. ולכך מגיעים דוקא באמצעות עבודה מסודרת, שעל־פי טעם ודעת.

ויש לומר, שזהו הפירוש הפנימי של מאמר חז"ל¹³ "וכולן מתו .. מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם": כיון שעבודתם היתה באופן של מסירות נפש ו"רצוא", היה העולם, למטה, "שמם" – הוא לא היווה מקום ש"ישב אדם שם", אלא כמדבר דקדושה²¹, לא היתה המשכת אלקות בקביעות למטה.

וזה היה חידושם של חמשת התלמידים, אשר "הם העמידו תורה" – עבודה של "שוב"²².

בודאי היתה גם אצל תלמידים אלו, תלמידי רבי עקיבא, מסירות נפש. אך אצלם היה זה אדרבה, באופן של שלימות כפי שהיה אצל רבי עקיבא רבם, שעבודת ה"רצוא" שלו היתה באופן של "נכנס בשלום (והביאה לידי)