78
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ההסבר לכך הוא: אפילו כשידעו בני ישראל, שמסעם להר סיני, למתן תורה, היה על פי ציווי ה', בכל זאת סברו בני ישראל, שצריך לעכב זאת עד לאחר השלמת הביצוע של הציווי "ונצלתם את מצרים" – ובמיוחד כיון ש"ביזת הים" היתה, כדלעיל, מצוה עוברת, שאינה נדחית מפני תלמוד תורה24 – מתן תורה25.
ולמרות שמשה ציוה אותם לנסוע כעת מים־סוף, ולא להתעסק ב"ביזת הים", ומכך היתה הוכחה שרצון ה' במקרה זה היה שהציווי "ונצלתם את מצרים" אכן יידחה, למרות היותו מצוה עוברת, מפני הקדמת תלמוד תורה (מתן תורה) – בכל זאת ביצוע מסע זה בפועל היה "בעל כרחם"*25, משום שלפי הבנתם וידיעתם בתורה, צריך היה, בהתאם להלכה, להשלים תחילה את ביזת הים, ולא לבטל את הציווי "ונצלתם את מצרים"26.
ד. כוונת ישראל – קיום ציווי ה'
לפי האמור לעיל – שהתעסקותם של ישראל ב"ביזת הים" היתה כדי לקיים את הציווי "ונצלתם את מצרים" – מתורצת תמיהה נוספת בענין זה:
מדוע, בכלל, "התלהבו" בני ישראל כל כך בענין "ביזת הים", עד כדי כך שהיה צורך להכריחם לנסוע מים סוף – מהי התועלת שצמחה להם מריבוי של כסף וזהב בלכתם במדבר, "ארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם"27?
ובמיוחד כאשר כדי לרכוש את צרכיהם מסוחרי האומות28 – היה די בכסף ובזהב שהיו בידם מביזת מצרים. וכמאמר חז"ל29, ביציאתם ממצרים, ש"אין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים".
ומצד שני, אם עדיין חשבו אז בני ישראל, לפני גזירת המרגלים, שמיד לאחר קריעת ים סוף הם יכנסו לארץ ישראל30, וגאולת מצרים תהיה אז
הערות
- 24. ראה מו"ק ט, ריש ע"ב. ירושלמי ברכות פ"א סה"ב. רמב"ם הל' ת"ת פ"ג ה"ד. טושו"ע יו"ד סרמ"ו סי"ח. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ס"ג. שו"ע אדה"ז או"ח סתמ"ד סי"ח.
- 25. ואף שלכו"כ דעות קיימו (חשובי) בנ"י גם קודם מ"ת כל התורה, שזה כולל (מצות) ידיעת התורה שאינה נדחה אפי' מפני מצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים (ראה הל' ת"ת לאדה"ז פ"ג ס"א וקו"א שם) – הרי, כבפנים, אין ביזת הים שהיא מצוה עוברת נדחה מפני ת"ת. ולהוסיף, שכאן כבר התחילו במצוה זו, וצריך לימוד מיוחד שמחויב להפסיק.
- *. ראה לקמן הערה 42.
- 26. ובפרט להדיעה (הנ"ל הערה 23) שגם למשה לא הי' ציווי מפורש – אא"פ לדחות מה שנצטוו (ובפירוש) "וישאלו גו'" (ונצלתם את מצרים).
- 27. ירמי' ב, ו.
- 28. ראה יומא עה, ב.
- 29. בכורות ה, ב. וראה רש"י בא יג, יג.
- 30. ראה ספרי דברים א, ב. רש"י בהעלותך י, כט. שם, לג. ועוד.
תלמוד ירושלמי ברכות א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
משנה: מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית מִשֶּׁיַכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר בֵּין תְּכֵלֶת לְכָרָתָן. (וְגוֹמְרָהּ) עַד הֵנֵץ הַחַמָּה. וְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ (בְּנֵי) מְלָכִים לַעֲמוֹד בְּשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת. הַקּוֹרֵא מִכַּאן וָאֵילַךְ לֹא הִפְסִיד כְּאָדָם שֶׁהוּא קוֹרֵא בַתּוֹרָה.
הלכה: [כֵּינִי] מַתְנִיתָא בֵּין תְּכֵלֶת שֶׁבָּהּ לְלָבָן שֶׁבָּהּ. וּמַה טַעֲמוֹן דְּרַבָּנָן וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ מִן הַסָּמוּךְ לוֹ. וּמַה טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי אֱלִיעֶזֶר וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיְהֵא נִיכָּר בֵּין הַצְּבוּעִין.
תַּנִּי בְשֵׁם רִבִּי מֵאִיר וּרְאִיתֶם אוֹתָהּ אֵין כְּתִיב כַּאן אֶלָּא וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ. מַגִּיד שֶׁכָּל הַמְּקַיֵּים מִצְוַת צִיצִית כְּאִילּוּ מְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה. מַגִּיד שֶׁהַתְּכֵלֶת דּוֹמֶה לְיָם. וְהַיָּם דּוֹמֶה לַעֲשָׂבִים. וְעֲשָׂבִים דּוֹמִין לָרָקִיעַ. וְרָקִיעַ דּוֹמֶה לְכִסֵּא הַכָּבוֹד. וְהַכִּסֵּא דּוֹמֶה לְסַפִּיר דִּכְתִיב וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה עַל הָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשׁ הַכְּרוּב כְּאֶבֶן סַפִּיר כְּמַרְאֵה דְּמוּת כִּסֵּא.
אֲחֵרִים אוֹמְרִים וּרְאִיתֶם אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אָדָם רָחוֹק מֵחֲבֵירוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת וּמַכִּירוֹ. רַב חִסְדָּא אָמַר כַּהֲדָא דַאֲחֵרִים. מַה אֲנָן קַיָּימִין אִם רָגִיל אֲפִילוּ רָחִיק כַּמָּן חַכִּים לֵיהּ. וְאִם בִּשְׁאֵינוֹ רָגִיל אֲפִילוּ קָרוֹב לֵיהּ לָא חַכִּים לֵיהּ. אֶלָּא כַּן אֲנָן קַיָּימִין בְּרָגִיל וּשְׁאֵינוֹ רָגִיל. בְּהַהוּא דְאָזִיל לֵיהּ לְאַכְסַנְיָא וְאָתֵי לְקִיצִּין.
אִית תְּנָיֵי תַּנִּי בֵּין זְאֵב לְכֶלֶב בֵּין חֲמוֹר לַעֲרוֹד. וְאִית תְּנָיֵי תַּנִּי כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אָדָם רָחוֹק מֵחֲבֵירוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת וּמַכִּירוֹ. הֲוָא בָּעֵי מֵימַר מָן דָּמַר בֵּין זְאֵב לְכֶלֶב בֵּין חֲמוֹר לַעֲרוֹד כְּמָן דָּמַר בֵּין תְּכֵלֶת לְכָרָתָן. וּמָן דָּמַר כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אָדָם רָחוֹק מֵחֲבֵירוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת וּמַכִּירוֹ. כְּמָן דָּמַר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. אֲבָל אָמְרוּ מִצְוָותָהּ עִם הֵנֵץ הַחַמָּה כְּדֵי שֶׁיִּסְמוֹךְ גְּאוּלָּה לִתְפִילָּה וְנִמְצָא מִתְפַּלֵּל בַּיּוֹם. אָמַר רִבִּי זְעִירָא וַאֲנָּא אָמְרִית טַעֲמָא יִרָאוּךָ עִם שֶׁמֶשׁ. אָמַר מַר עוּקְבָּא הַוָּותִיקִין הָיוּ מַשְׁכִּימִין וְקוֹרִין אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁיִּסְמְכוּ לָהּ תְּפִילָּתָן עִם הֵנֵץ הַחַמָּה.
תַּנִּי אָמַר רִבִּי יוּדָה מַעֲשֶׂה שֶׁהָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ אַחֲרֵי רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה וְאַחֲרֵי רִבִּי עֲקִיבָה וְהָיוּ עֲסוּקִין בְּמִצְוֹת וְהִגִּיעַ עוֹנַת קִרְיַת שְׁמַע וְהָיִיתִי סָבוּר שֶׁמָּא נִתְיַיאֲשׁוּ מִקִּרְיַת שְׁמַע וְקָרִיתִי וְשָׁנִיתִי וְאַחַר כַּךְ הִתְחִילוּ הֵם. וּכְבָר הָיְתָה הַחַמָּה עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים.
עַד הֵנֵץ הַחַמָּה. רִבִּי זְבַדְיָה בְּרֵיהּ דְּרִבִּי יַעֲקֹב בַּר זַבְדִּי בְשֵׁם רִבִּי יוֹנָה כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הַחַמָּה מְטַפְטֶפֶת עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר עַד שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת. רִבִּי אִידִי וְרַב הַמְנוּנָא וְרַב אַדָּא בַּר [אַחֲוָא] בְשֵׁם רַב הֲלָכָה כְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּשׁוֹכֵחַ. רִבִּי הוּנָא אָמַר תְּרֵין אַמּוֹרָאִין חַד אָמַר בְּשׁוֹכֵחַ. מֵגִיב לֵיהּ חַבְרֵיהּ וְכִי יֵשׁ הֲלָכָה בְשׁוֹכֵחַ. כַּךְ הִיא הֲלָכָה. וְלָמָּה אָמְרוּ בְשׁוֹכֵחַ כְּדֵי שֶׁיְּהֵא אָדָם מְזָרֵז בְּעַצְמוֹ לִקְרוֹתָהּ בְּעוֹנָתָהּ.
תַּמָּן תַּנִּינָן מַפְסִיקִין לְקִרְיַת שְׁמַע וְאֵין מַפְסִיקִין לִתְפִילָּה. אָמַר רִבִּי אָחָא קִרְיַת שְׁמַע דְּבַר תּוֹרָה. תְּפִילָּה אֵינָהּ דְּבַר תּוֹרָה. אָמַר רִבִּי בָּא קִרְיַת שְׁמַע זְמַנָּהּ קָבוּעַ. תְּפִילָּה אֵין זְמַנָּהּ קָבוּעַ. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי קִרְיַת שְׁמַע אֵינָהּ צְרִיכָה כַוָּנָה. תְּפִילָּה צְרִיכָה כַוָּונָה. אָמַר רִבִּי מָנִי קַשְׁיִיתָהּ קוֹמוֹי רִבִּי יוֹסֵי וַאֲפִילוּ תֵימַר קִרְיַת שְׁמַע אֵינָהּ צְרִיכָה כַוָּונָה שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִין הָרִאשׁוֹנִים צְרִיכִין כַּוָּונָה. מִן גַּו דְּאִינּוּן צִבְחַר מִיכַוֵּין.
רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי כְּגוֹן אָנוּ שֶׁעוֹסְקִין בְּתַלְמוּד תּוֹרָה אֲפִילוּ לְקִרְיַת שְׁמַע אֵין אָנוּ מַפְסִיקִין. רִבִּי יוֹחָנָן אָמְרָהּ עַל גַּרְמֵיהּ כְּגוֹן אָנוּ שֶׁאֵין אָנוּ עֲסוּקִין בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וַאֲפִילוּ לִתְפִילָּה אָנוּ מַפְסִיקִין. דֵּין כְּדַעֲתֵיהּ וְדֵין כְּדַעֲתֵיהּ. רִבִּי יוֹחָנָן כְּדַעֲתֵיהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר וּולְוַאִי שֶׁמִּתְפַּלֵּל אָדָם כָּל הַיּוֹם. לָמָּה שֶׁאֵין תְּפִילָּה מַפְסֶדֶת. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי כְדַעֲתֵיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָי אָמַר אִילּוּ הֲוֵינָא קָאִים עַל טוּרָא דְסִינַי בְּשַעְתָּא דְאִיתְיָהִיבַת תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל הֲוִינָא מִתְבָּעֵי קוֹמוֹי רַחֲמָנָא דְּיִתְבְּרֵי לְבַר נָשָׁא תְּרֵין פּוּמִין חַד דַּהֲוָה לָעֵי בְאוֹרָיְתָא וְחַד דְּעָבִיד לֵיהּ כָּל צוֹרְכֵיהּ. חָזַר וָמַר וּמַה אִין חַד הוּא לֵית עָלְמָא יָכִיל קָאִים בֵּיהּ מִן דֵּילַטוֹרִיָּא דִילֵיהּ. אִילּוּ הַוּוּ תְּרֵין עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי קוֹמוֹי רִבִּי יִרְמְיָה אַתְיָא דְרִבִּי יוֹחָנָן כְּרִבִּי חֲנִינָא בֶן עֲקַבְיָה דְּתַנִּי כּוֹתְבֵי סְפָרִים תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת מַפְסִיקִין לְקִרְיַת שְׁמַע וְאֵין מַפְסִיקִין לִתְפִילָּה. רִבִּי חֲנִינָא בֶן עֲקַבְיָה אוֹמֵר כְּשֵׁם שֶׁמַּפְסִיקִין לְקִרְיַת שְׁמַע כַּךְ מַפְסִיקִין לִתְפִילָּה וְלִתְפִילִּין וְלִשְׁאָר כָּל מִצְווֹתֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה. וְלֹא מוֹדֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי שֶׁמַּפְסִיקִין לַעֲשׂוֹת סוּכָּה וְלַעֲשׂוֹת לוּלָב. וְלֵית לֵיהּ לְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי הַלֹּמֵד עַל מְנַת לַעֲשׂוֹת וְלֹא הַלֹּמֵד שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת. שֶׁהַלֹּמֵד שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא נִבְרָא. וְאָמַר רִבִּי יוֹחָנָן הַלֹּמֵד שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת נוֹחַ לוֹ אִילּוּ נֶהֶפְכָה שִׁילְיָתוֹ עַל פָּנָיו וְלֹא יָצָא לָעוֹלָם. טַעֲמָא דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי זֶהוּ שִׁינּוּן וְזֶה שִׁינּוּן וְאֵין מְבַטֵּל שִׁינּוּן מִפְּנֵי שִׁינּוּן. וְהָא תַנִּינָן הַקּוֹרֵא מִיכַּן וָאֵילַךְ לֹא הִפְסִיד כְּאָדָם שֶׁהוּא קוֹרֵא בַתּוֹרָה. הָא בְעוֹנָתָהּ חֲבִיבָה מִדִּבְרֵי תוֹרָה. הִיא הִיא. אָמַר רִבִּי יוּדָן רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי עַל יְדֵי שֶׁהָיָה תָדִיר בְּדִבְרֵי תוֹרָה לְפִיכָךְ אֵינָהּ חֲבִיבָה יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תוֹרָה. אָמַר רִבִּי אַבָּא מָרִי לֹא תַנִּינָן אֶלָּא כְאָדָם שֶׁהוּא קוֹרֵא בַתּוֹרָה. הָא בְעוֹנָתָהּ כְּמִשְׁנָה הִיא. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָי כְדַעֲתֵיהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אָמַר הָעוֹסֵק בְּמִקְרָא מִדָּה שֶׁאֵינָהּ מִדָּה. וְרַבָּנָן עָבְדֵי מִקְרָא כְמִשְׁנָה.
משנה תורה, הלכות תלמוד תורה ג׳:ד׳ - הטקסט מספריא
היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו.
שולחן ערוך, יורה דעה רמ״ו:י״ח - הטקסט מספריא
תַּלְמוּד תּוֹרָה שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת. הָיָה לְפָנָיו עֲשִׂיַּת מִצְוָה וְתַלְמוּד תּוֹרָה, אִם אֶפְשָׁר לַמִּצְוָה לְהֵעָשׂוֹת עַל יְדֵי אֲחֵרִים לֹא יַפְסִיק תַּלְמוּדוֹ, וְאִם לָאו יַעֲשֶׂה הַמִּצְוָה וְיַחֲזֹר לְתוֹרָתוֹ.
רש"י על במדבר י׳:כ״ט - הטקסט מספריא
חבב. הוּא יִתְרוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "מִבְּנֵי חֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה" (שופטים ד'), וּמַה תַּ"ל "וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן"? מְלַמֵּד שֶׁהַתִּינוֹקוֹת קוֹרִין לַאֲבִי אֲבִיהֶן אַבָּא; וְשֵׁמוֹת הַרְבֵּה הָיוּ לוֹ, "יִתְרוֹ" עַל שֵׁם שֶׁיִּתֵּר פָּרָשָׁה אַחַת בַּתּוֹרָה, "חוֹבָב" עַל שֶׁחִבֵּב אֶת הַתּוֹרָה וְכוּ' (ספרי):
נסעים אנחנו אל המקום. מִיָּד — עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים אָנוּ נִכְנָסִין לָאָרֶץ, שֶׁבְּמַסָּע זֶה הָרִאשׁוֹן נָסְעוּ עַל מְנָת לִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא שֶׁחָטְאוּ בְּמִתְאוֹנְנִים; וּמִפְּנֵי מָה שִׁתֵּף מֹשֶׁה עַצְמוֹ עִמָּהֶם? שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְזְרָה גְזֵרָה עָלָיו וּכְסָבוּר שֶׁהוּא נִכְנָס (עי' שם):
חבב is identical with Jethro, as it is said, (Judges 4:11) of the sons of Hobab, the father-in-law of Moses”. (Thus חתן משה in our verse is to be connected with חבב and not with רעואל המדיני immediately preceding). — But why then does it state (Exodus 2:18) “and they (the daughters of Jethro) came to Reuel, their father”, since he was their grandfather and not their father? It teaches us that children are in the habit of calling their grandfather by the term “father”. — He (Jethro) was called by several names: Jethro, because he added (it was through him there was added) a section to the Torah (viz., Exodus 18:21 ff.); Hobab (חֹבָב) because he loved (חֹבֵב) the Torah, etc.
נוסעים אנחנו אל המקום WE ARE JOURNEYING UNTO THE PLACE — Immediately — within three days — we shall enter the Land of Canaan. They said this, because on this first journey after leaving Sinai they really set out with a view to entering the Land of Israel, only that they sinned at the incident of “those who complained” which prevented their further progress (Numbers 11:1). — But why did Moses include himself with them in the statement “ we are journeying” to enter the land? Because the decree that he should not enter it had not yet been made regarding him, and he was yet under the belief that he would enter (cf. Sifrei Bamidbar 78:3).
מצוטט ב־2 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך לא ‹ בא ‹ שיחה א ‹ 49 לקו"ש חכ"א ע' 78
תורת מנחם 1
- יט - שנת תשי"ז - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת אחרון של פסח, ה'תשי"ז. לקו"ש חכ"א ע' 78
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.