77
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה א
א. "ויסע משה"
על הפסוק1 "ויסע משה את ישראל מים סוף", נאמר במדרש2, ורש"י מביא זאת בפירושו על התורה – "הסיען בעל כרחם", וכפי שמסבירים חכמינו ז"ל3 שבני ישראל היו עסוקים ב"ביזת הים" – אשר "גדולה היתה .. מביזת מצרים"4 – ומשום כך הם לא רצו לנסוע מים סוף.
קשה להבין: הרי בשעת קריעת ים־סוף התגלה הקדוש־ברוך־הוא אל ישראל – "בכבודו נגלה עליהם"5, כפי שאמרו ישראל "זה א־לי"6 – "מראין אותו באצבע"5, עד אשר "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו נביאים"7. וזה השפיע על ישראל לומר שירה לקדוש־ברוך־הוא, דברי שבח והודיה –
וכיצד ייתכן, שלאחר כל זאת היו בני ישראל כל כך טרודים ושקועים ב"ביזת הים"?! איזה ערך היה אצלם לכסף ולזהב לעומת התגלות השכינה שבקריעת ים סוף8?
התמיהה אף קשה יותר: בני ישראל ידעו ש"בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה"9 – שמים־סוף הם הולכים למתן תורה. ויותר מכך – הם ספרו את הימים עד מתן תורה מרוב השתוקקותם לקבלת התורה10. ואם כך, כיצד ייתכן, שלאחר כל זאת, היתה ביזת הים חשובה אצלם יותר מאשר ללכת ולמהר לקראת מתן תורה! להיפך מן הספירה, אשר התקיימה גם ביום לקיחת ביזת הים!
הכרחי לומר, שאי־רצונם לעזוב את ביזת הים לא נבעה מהחשיבות שייחסו לכסף ולזהב כשלעצמם, אלא מפני מחשבתם שלקיחת ביזת הים היא רצון ה'11.
זהו גם הקשר בין פירוש זה ב"בעל כרחם" – שהיה זה משום היותם טרודים ב"ביזת הים" – לבין הפירוש12, שבני
הערות
- 1. פרשתנו טו, כב.
- 2. תנחומא (באבער) פרשתנו טז. יל"ש (בשם התנחומא) ומדרש לקח טוב עה"פ. וכ"ה לדיעה א' במכילתא עה"פ, אבל לא מטעם שהיו טרודים בביזת הים (כ"א מטעם אחר. ע"ש).
- 3. תנחומא ורש"י שם.
- 4. רש"י שם, ממכילתא בא יב, לו. ועוד.
- 5. ל' רש"י פרשתנו טו, ב.
- 6. פרשתנו שם.
- 7. רש"י שם, ממכילתא עה"פ.
- 8. להעיר שא' מתנאי נבואה ש"לא יהא יצרו מתגבר עליו" (רמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ז). ובודאי שכן הי' אצל בנ"י בעת דרגת נבואה דקרי"ס שראתה כו' מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים (מכילתא שבהערה הקודמת). וראה לקו"ש חי"א ע' 58 שוה"ג להערה 20.
- 9. שמות ג, יב.
- 10. אגדה הובאה בר"ן סוף פסחים. וראה חינוך מצוה שו.
- 11. משא"כ ע"ד הפשט – ראה לקו"ש חי"ד (ע' 6 ובהערה 34) שכוונת רש"י (דברים א, א ד"ה מול סוף) ב"המרו בים סוף" היא לזה שלא רצו לנסוע מים סוף. ולהעיר ממחז"ל (מכילתא פרשתנו יג, יט. סוטה יג, א) שכל ישראל עוסקין בבזה ומשה עוסק במצות.
- 12. צרור המור (בשם מדרש הנעלם. וראה זהר פרשתנו ס, א). טור הארוך. צידה לדרך (בשם הר"א אשכנזי). ועוד.
רש"י על שמות ט״ו:כ״ב - הטקסט מספריא
ויסע משה. הִסִּיעָן בְּעַל כָּרְחָם, שֶׁעִטְּרוּ מִצְרַיִם אֶת סוּסֵיהֶם בְּתַכְשִׁיטֵי זָהָב וָכֶסֶף וַאֲבָנִים טוֹבוֹת, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל מוֹצְאִין אוֹתָן בַּיָּם – וּגְדוֹלָה הָיְתָה בִזַּת הַיָּם מִבִּזַּת מִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר "תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה לָּךְ עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף" (שיר השירים א') – לְפִיכָךְ הֻצְרַךְ לְהַסִּיעָן בְּעַל כָּרְחָם:
ויסע משה AND MOSES CAUSED [ISRAEL] TO JOURNEY — He made them journey against their own will, because the Egyptians had adorned their horses with ornaments of gold and silver and with precious stones, and the Israelites were finding these in the sea. Greater, indeed, was the booty they obtained at the Red Sea then the booty they had brought out of Egypt — as it is said (Song 1:11) “Circlets of gold (the booty of the Sea) will we make thee together with the studs of silver” (which we brought forth from Egypt) (Mekhilta). On this account he was compelled to make them journey on against their will.
משנה תורה, הלכות יסודי התורה ז׳ - הטקסט מספריא
מיסודי הדת לידע שהאל מנבא את בני האדם ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה גבור במדותיו ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד והוא בעל דעה רחבה נכונה עד מאד אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו שלם בגופו כשיכנס לפרדס וימשך באותן הענינים הגדולים הרחוקים ותהיה לו דעה נכונה להבין ולהשיג והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו אלא דעתו פנויה תמיד למעלה קשורה תחת הכסא להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות ומסתכל בחכמתו של הקב"ה כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ ויודע מהן גדלו מיד רוח הקודש שורה עליו ובעת שתנוח עליו הרוח תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראים אישים ויהפך לאיש אחר ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים כמו שנאמר בשאול והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר.
הנביאים מעלות מעלות הן כמו שיש בחכמה חכם גדול מחבירו כך בנבואה נביא גדול מנביא וכולן אין רואין מראה הנבואה אלא בחלום בחזיון לילה או ביום אחר שתפול עליהן תרדמה כמו שנאמר במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו וכולן כשמתנבאים אבריהן מזדעזעין וכח הגוף כשל ועשתנותיהם מתטרפות ותשאר הדעת פנויה להבין מה שתראה כמו שנאמר באברהם והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו וכמו שנאמר בדניאל והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח.
הדברים שמודיעים לנביא במראה הנבואה דרך משל מודיעין לו ומיד יחקק בלבו פתרון המשל במראה הנבואה וידע מה הוא כמו הסולם שראה יעקב אבינו ומלאכים עולים ויורדים בו והוא היה משל למלכיות ושעבודן וכמו החיות שראה יחזקאל והסיר נפוח ומקל שקד שראה ירמיה והמגלה שראה יחזקאל והאיפה שראה זכריה וכן שאר הנביאים מהם אומרים המשל ופתרונו כמו אלו ויש שהן אומרים הפתרון בלבד ופעמים אומרים המשל בלבד בלא פתרון כמקצת דברי יחזקאל וזכריה וכולן במשל ודרך חידה הם מתנבאים.
כל הנביאים אין מתנבאין בכל עת שירצו אלא מכוונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות אלא מתוך שמחה לפיכך בני הנביאים לפניהם נבל ותוף וחליל וכנור והם מבקשים הנבואה וזהו שנאמר והמה מתנבאים כלומר מהלכין בדרך הנבואה עד שינבאו כמו שאתה אומר פלוני מתגדל.
אלו שהם מבקשין להתנבא הם הנקראים בני הנביאים ואף על פי שמכוונים דעתם אפשר שתשרה שכינה עליהן ואפשר שלא תשרה.
כל הדברים שאמרנו הם דרך נבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים חוץ ממשה רבינו רבן של כל הנביאים ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים שכל הנביאים בחלום או במראה ומשה רבינו מתנבא והוא ער ועומד שנאמר ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע הקול מדבר אליו כל הנביאיםע"ימלאך לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה משה רבינו לא על ידי מלאך שנאמר פה אל פה אדבר בו ונאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ונאמר ותמונת ה' יביט כלומר שאין שם משל אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל הוא שהתורה מעידה עליו במראה ולא בחידות שאינו מתנבא בחידה אלא במראה שרואה הדבר על בוריו:כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין ומשה רבינו אינו כן הוא שהכתוב אומר כאשר ידבר איש אל רעהו כלומר כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חבירו כך היה כח בדעתו של משה רבינו להבין דברי הנבואה והוא עומד על עומדו שלם כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו משה רבינו אינו כן אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת לפיכך מתנבא בכל עת שנאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם ובזה הבטיחו האל שנאמר לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי הא למדת שכל הנביאים כשהנבואה מסתלקת מהם חוזרים לאהלם שהוא צרכי הגוף כלם כשאר העם לפיכך אין פורשין מנשותיהם ומשה רבינו לא חזר לאהלו הראשון לפיכך פירש מן האשה לעולם ומן הדומה לו ונקשרה דעתו לצור העולמים ולא נסתלק מעליו ההוד לעולם וקרן עור פניו ונתקדש כמלאכים.
הנביא אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד להרחיב לבו ולהוסיף דעתו עד שידע מה שלא היה יודע מאותן הדברים הגדולים ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ או לאנשי עיר או ממלכה לכונן אותם ולהודיעם מה יעשו או למונעם ממעשים הרעים שבידיהם וכשמשלחים אותו נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת ולא כל העושה אות ומופת מאמינים לו שהוא נביא אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחלתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו והיה מהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישותה ואח"כ בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו מצוה לשמוע ממנו שנאמר אליו תשמעון ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו ואעפ"כ מצוה לשמוע לו הואיל ואדם גדול וחכם וראוי לנבואה [הוא] מעמידים אותו על חזקתו שבכך נצטוינו כמו שנצטוינו לחתוך את הדין ע"פ שני עדים כשרים ואע"פ שאפשר שהעידו בשקר הואיל וכשרים הם אצלינו מעמידין אותן על כשרותן ובדברים האלו וכיוצא בהן נאמר הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו ונאמר כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב.
רש"י על דברים א׳:א׳ - הטקסט מספריא
אלה הדברים. לְפִי שֶׁהֵן דִּבְרֵי תוֹכָחוֹת וּמָנָה כָאן כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהִכְעִיסוּ לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּהֶן, לְפִיכָךְ סָתַם אֶת הַדְּבָרִים וְהִזְכִּירָם בְּרֶמֶז מִפְּנֵי כְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל (עי' ספרי):
אל כל ישראל. אִלּוּ הוֹכִיחַ מִקְצָתָן, הָיוּ אֵלּוּ שֶׁבַּשּׁוּק אוֹמְרִים אַתֶּם הֱיִיתֶם שׁוֹמְעִים מִבֶּן עַמְרָם וְלֹא הֲשִׁיבוֹתֶם דָּבָר מִכָּךְ וְכָךְ? אִלּוּ הָיִינוּ שָׁם הָיִינוּ מְשִׁיבִים אוֹתוֹ, לְכָךְ כִּנְּסָם כֻּלָּם וְאָמַר לָהֶם הֲרֵי כֻּלְּכֶם כָּאן, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְשׁוּבָה יָשִׁיב (ספרי):
במדבר. לֹא בַמִּדְבָּר הָיוּ אֶלָּא בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, וּמַהוּ בַּמִּדְבָּר? אֶלָּא בִּשְׁבִיל מַה שֶּׁהִכְעִיסוּהוּ בַּמִּדְבָּר שֶׁאָמְרוּ (שמות ט"ז) "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ וְגוֹ'":
בערבה. בִּשְׁבִיל הָעֲרָבָה, שֶׁחָטְאוּ בְּבַעַל פְּעוֹר בְּשִּׁטִּים בְּעַרְבוֹת מוֹאָב:
מול סוף. עַל מַה שֶּׁהִמְרוּ בְיַם סוּף בְּבוֹאָם לְיַם סוּף, שֶׁאָמְרוּ (שם י"ד) "הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם", וְכֵן בְּנָסְעָם מִתּוֹךְ הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים ק"ו) "וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף" כִּדְאִיתָא בַּעֲרָכִין (דף ט"ו):
בין פארן ובין תפל ולבן. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצִינוּ מָקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ תֹּפֶל וְלָבָן, אֶלָּא הוֹכִיחָן עַל הַדְּבָרִים שֶׁתָּפְלוּ עַל הַמָּן, שֶׁהוּא לָבָן, שֶׁאָמְרוּ (במדבר כ"א) "וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל", וְעַל מַה שֶּׁעָשׂוּ בְמִדְבַּר פָּארָן עַל יְדֵי הַמְרַגְּלִים:
וחצרת. בְּמַחְלָקְתּוֹ שֶׁל קֹרַח; דָּבָר אַחֵר אָמַר לָהֶם הָיָה לָכֶם לִלְמֹד מִמַּה שֶּׁעָשִׂיתִי לְמִרְיָם בַּחֲצֵרוֹת בִּשְׁבִיל לָשׁוֹן הָרָע, וְאַתֶּם נִדְבַּרְתֶּם בַּמָּקוֹם:
ודי זהב. הוֹכִיחָן עַל הָעֵגֶל שֶׁעָשׂוּ בִּשְׁבִיל רֹב זָהָב שֶׁהָיָה לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ב') "וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל" (עי' ספרי; ברכות ל"ב):
אלה הדברים THESE ARE THE WORDS — Because these are words of reproof and he is enumerating here all the places where they provoked God to anger, therefore he suppresses all mention of the matters in which they sinned and refers to them only by a mere allusion contained in the names of these places out of regard for Israel (cf. Sifrei Devarim 1:1; Onkelos and Targum Jonathan).
אל כל ישראל [THE WORDS WHICH HE SPAKE] TO ALL ISRAEL — If he had reproved only some of them, those who were then in the street (i.e. those who were absent) might have said, “You heard from the son of Amram, and did not answer a single word regarding this and that; had we been there, we would have given him an answer!". On this account he assembled all of them, and said to them, "See, you are all here: he who has anything to say in reply, let him reply!” (Sifrei Devarim 1:6-7).
במדבר IN THE WILDERNESS — They, however,were not then in the wilderness, but in the plains of Moab (cf. Numbers 36:13 and further on verse 5): What, therefore, is the meaning of במדבר? It does not mean "in the wilderness”, but the meaning is: he reproved them on account of that wherein they had provoked Him to anger in the wilderness — that they said, (Exodus 16:3) “Would that we had died [by the hand of the Lord]” (cf. Sifrei Devarim 1:11).
בערבה IN THE PLAIN — i.e. he reproved them regarding the plain: that they had sinned through Baal Peor at Shittim in the plains of Moab (cf. Sifrei Devarim 1:13)
מול סוף OVER AGAINST SUPH — i.e. he reproved them regarding that in which they had shown themselves rebellious at the Red Sea (סוף): viz., on their arrival at the Red Sea — that they said, (Exodus 14:11) “Is it because there are no graves in Egypt [that thou hast brought us to die in the wilderness?]"; and similarly when they left the midst of the Sea, as it is said, (Psalms 106:7) “They murmured because of the Sea, at the Red Sea”, as it is related in Treatise Arakhin 15a (cf. Rashi on Numbers 14:22 and Sifrei 1:14).
בין פארן ובין תפל ולבן BETWEEN PARAN, AND TOPHEL AND LABAN — R. Jochanan said: We have gone through the whole Bible and we have found no place the name of which is Tophel or Laban! But the meaning is that he reproved them because of the calumnious statements (טפלו) they had made regarding the Manna which was white (לבן) in colour — that they said, (Numbers 21:5) “And our soul loathes this light bread”; and because of what they had done in the wilderness of Paran through the spies.
וחצרת AND HAZEROTH — i.e. regarding what they had done there at the insurrection of Korah. — Another explanation: He said to them, “You ought to have taken a lesson from what I did to Miriam at Hazeroth because of the slander she uttered, and yet you even after that spoke against the Omnipresent (Sifrei Devarim 1:15).
ודי זהב AND DI ZAHAB (the name is taken in the sense of “sufficiency of gold”) — He reproved them on account of the golden calf which they had made in consequence of the abundance of gold which they had, as it is said, (Hosea 2:10) “And silver did I give them in abundance and gold: they, however, made it into a Baal” (cf. Berakhot 32a; Sifrei Devarim 1:18).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.