8
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
אמנם, לכאורה, הענין שהתורה ניתנה על ידי משה אינו מהווה שכר של מדה כנגד מדה ליוכבד ולמרים, אך בכל זאת זהו השכר הגדול ביותר שאפשר לקבל.
ומודגש כאן, שיש שכר שהוא אף גדול מכך, וגורם נחת לאם היהודיה – בתי כהונה לויה ומלכות.
לא העובדה שיש לה בן שהוא למדן גדול, בקי, חריף וכדומה, אלא יכולתה להקים בתים בישראל, בתי כהונה לויה ומלכות, ילדים יהודיים, וילדי־ילדים, תלמידים61 ותלמידי תלמידים. לסייע בבניית בתים ומשפחות יהודיות, באמצעות השפעתה על כל אחד מילדי ישראל לנהוג בכהונה לויה ומלכות.
ומשמעותם הרוחנית היא: אמנם, באופן כללי, הן הכהנים הן הלויים תפקידם "להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו..."62 "זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש"63, הרי בכל זאת – ההבדלה העיקרית היא אצל הכהנים, המבצעים את עבודת הקרבנות והקטרת בבית המקדש, כפי שהדבר מתבטא בכך, שאסור לכהן להיטמא64, ולצאת לחוץ לארץ וכדומה65, דברים שאינם אסורים על הלוי.
ובעבודת ה' אצל כל אחד ואחד מישראל66, הרי הכהונה היא הפרישות והניתוק מעניני העולם הגשמי – דביקות והתחברות לאלקות67.
לוי יוצא לחוץ לארץ ונכנס אפילו לבית הקברות. כלומר, תפקידו הוא ב"כל מעשיך ודרכיך" – להשפיע ולהפוך אפילו יהודי הנמצא מחוץ לירושלים ומחוץ לארץ ישראל, בחוץ לארץ, ועד ליהודי הנמצא בדרגה של בית הקברות, להיפך מהחיים ר"ל, והלוי מחיה אותו, עד אשר גם הוא – יהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים62, בדיוק ככהנים וכלויים.
אך הלוי קשור לכהנים – "וילוו עליך וישרתוך"68, בעבודת המקדש ובמקום קדוש. וממילא מובן שהשפעתם בעולם אינה רבה כל כך – המקום שאליו מגיעים הלויים קשור במדה מסויימת למקדש ולקדושה.
אך התכלית היא להביא את מלכותו וממשלתו של הקדוש־ברוך־הוא אל כל העולם כולו – בתי מלכות.
הערות
- 61. שקרוים בנים (פרש"י ואתחנן ו, ז) ופשיטא - בני ביתו.
- 62. רמב"ם סוף הל' שמיטה ויובל.
- 63. רמב"ם הל' כלי המקדש רפ"ג. וראה הנסמן לעיל בשוה"ג להערה 56.
- 64. ר"פ אמור.
- 65. רמב"ם הל' אבל פ"ג הי"ג. טושו"ע יו"ד סו"ס שסט.
- 66. ראה גם לקו"ש חי"ח [המתורגם] ע' 11־210. חי"ט [המתורגם] ע' 342, וש"נ.
- 67. כמודגש בכה"ג (השלימות דמדרי' כהונה) "ויהי ביתו בירושלים ואינו זז משם" (רמב"ם הל' כלי המקדש פ"ה ה"ז). ויתירה מזו מן המקדש לא יצא (אמור כא, יב. וראה רמב"ם שם. הל' ביאת מקדש פ"א ה"י).
- 68. קרח יח, ב.
רש"י על דברים ו׳:ז׳ - הטקסט מספריא
ושננתם. לְשׁוֹן חִדּוּד הוּא, שֶׁיִּהְיוּ מְחֻדָּדִים בְּפִיךָ, שֶׁאִם יִשְׁאָלְךָ אָדָם דָּבָר לֹא תְהֵא צָרִיךְ לְגַמְגֵּם בּוֹ אֶלָּא אֱמֹר לוֹ מִיָּד (ספרי; קידושין ל'):
לבניך. אֵלּוּ הַתַּלְמִידִים, מָצִינוּ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַתַּלְמִידִים קְרוּייִם בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י"ד) בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם, וְאוֹמֵר (מלכים ב ב') בְּנֵי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בֵּית אֵל, וְכֵן בְּחִזְקִיָּהוּ, שֶׁלִּמֵּד תּוֹרָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, וּקְרָאָם בָּנִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב' כ"ט) בָּנַי עַתָּה אַל תִּשָּׁלוּ. וּכְשֵׁם שֶׁהַתַּלְמִידִים קְרוּיִים בָּנִים (שֶׁנֶּאֱמַר בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם) כָּךְ הָרַב קָרוּי אָב, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ב') אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' (ספרי):
ודברת בם. שֶׁלֹּא יְהֵא עִקַּר דִּבּוּרְךָ אֶלָּא בָּם – עֲשֵׂם עִקָּר וְאַל תַּעֲשֵׂם טָפֵל (שם):
ובשכבך. יָכוֹל אֲפִלּוּ שָׁכַב בַּחֲצִי הַיּוֹם, תַּ"ל ובקומך, יָכוֹל אֲפִלּוּ עָמַד בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, תַּ"ל בשבתך בביתך ובלכתך בדרך – דֶּרֶךְ אֶרֶץ דִּבְּרָה תוֹרָה, זְמַן שְׁכִיבָה וּזְמַן קִימָה (שם):
ושננתם AND THOU SHALT TEACH THEM DILIGENTLY — This word expresses the idea of being sharply impressed, the meaning being, that they should be impressed (familiar) in thy mouth, so that if a person asks you anything concerning them, you will not need to stammer (hesitate) about it, but tell him forthwith (Sifrei Devarim 34:1; Kiddushin 30a)
לבניך [AND THOU SHALT TEACH THEM DILIGENTLY] UNTO THY CHILDREN — These are the disciples. Everywhere do we find that disciples are termed בנים, as it is said, (Deuteronomy 14:1) “Ye are children (בנים) of the Lord your God”; and it says, (2 Kings 2:3), “The sons of (בני) the prophets who were in Bethel”. So. too, do we find in the case of Hezekiah that he taught Torah to all Israel and termed them בנים, as it is said, (II Chronicles 29:11), “My sons (בני) be not now negligent". And even as disciples are termed בנים, “children", so the teacher is termed אב, "father", as it is said, (2 Kings 2:12) that Elisha referred to his teacher Elijah by the words, "My father, my father, the chariot of Israel, etc." (Sifrei Devarim 34:4).
ודברת בם AND THOU SHALT SPEAK OF THEM — i.e. that your principal topic of conversation should be only about them: make them the principal, and do not make them of secondary importance (Sifrei Devarim 34:6).
ובשכבך AND WHEN THOU LIEST DOWN — One might think that this means: even if one lies down (retires to bed) in the middle of the day, and that ובקומך AND WHEN THOU RISEST UP means: even if you rise up in the middle of the night! It, however, states בשבתך בביתך ובלכתך בדרך WHEN THOU SITTEST IN THY HOUSE AND WHEN THOU WALKEST BY THE WAY: The Torah is thus speaking of the usual way of living, and this therefore means, the usual time of lying down and the usual time of rising up (cf. Sifrei Devarim 36:9).
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ג׳ - הטקסט מספריא
זרע לוי כולו מובדל לעבודת המקדש שנאמר בעת ההיא הבדיל י"י את שבט הלוי ומצות עשה להיות הלוים פנויין ומוכנין לעבודת המקדש בין רצו בין שלא רצו שנאמר ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד ובן לוי שקבל עליו כל מצות לויה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולן:
עבודה שלהן היא שיהיו שומרין את המקדש ויהיו מהן שוערין לפתוח שערי המקדש ולהגיף דלתותיו ויהיו מהן משוררין לשורר על הקרבן בכל יום שנאמר ושרת בשם י"י אלהיו ככל אחיו הלוים אי זהו שירות שהוא בשם י"י הוי אומר זו שירה ומתי אומר שירה על כל עולות הציבור החובה ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין אבל עולות נדבה שמקריבין הציבור לקיץ למזבח וכן הנסכין הבאין בפני עצמן אין אומרין עליהן שירה:
לוי האונן מותר לעבוד ולשורר ואין פוחתין משנים עשר לוים עומדים על הדוכן בכל יום לומר שירה על הקרבן ומוסיפין עד לעולם ואין אומרין שירה אלא בפה בלא כלי שעיקר השירה שהיא עבודתה בפה ואחרים היו עומדים שם מנגנין בכלי שיר מהן לוים ומהן ישראלים מיוחסין המשיאין לכהונה שאין עולה על הדוכן אלא מיוחס ואין אלו המשוררים על פי הכלים עולין למנין השנים עשר:
ובמה הם מנגנין בנבלים וחלילים וכנורות וחצוצרות והצלצל ואין פוחתין משני נבלים ולא מוסיפין על ששה ואין פוחתין משני חלילים ולא מוסיפין על שנים עשר ואין פוחתין משתי חצוצרות ולא מוסיפין על עשרים ומאה ואין פוחתין מתשעה כנורות ומוסיפין עד לעולם והצלצל אחד בלבד:
בימי המועדות כולם ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן והלוים אומרין שירה שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות החצוצרה היתה נעשית מן עשת של כסף עשה אותה מן הגרוטאות של כסף כשירה משאר מיני מתכות פסולה והחלילין שהיו מנגנין בהן היה אבוב שלהן של קנה מפני שקולו ערב ולא היה מחלק אלא באבוב יחידי מפני שהוא מחלק יפה:
בשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח:בשחיטת פסח ראשון ובשחיטת פסח שני וביום טוב הראשון של פסח וביום הראשון של עצרת ובשמנה ימי החג וחליל זה דוחה שבת מפני שהוא חליל של קרבן וחליל של קרבן עבודה היא ודוחה את השבת:
אין בן לוי נכנס לעזרה לעבודתו עד שילמדוהו חמש שנים תחלה שנאמר זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה וכתוב אחד אומר מבן שלשים שנה הא כיצד חמש ללמוד ואינו נכנס לעבודה עד שיגדיל ויהיה איש שנאמר איש איש על עבודתו:
זה שנאמר בתורה בלוים ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה אינו אלא בזמן שהיו נושאין המקדש ממקום למקום ואינו מצוה נוהגת לדורות אבל לדורות אין הלוי נפסל בשנים ולא במומין אלא בקול שיתקלקל קולו מרוב הזקנה יפסל לעבודתו במקדש ויראה לי שאינו נפסל אלא לומר שירה אבל יהיה מן השוערים:
שמואל הרואה ודוד המלך חלקו הלוים לארבעה ועשרים משמרות ועובד משמר בכל שבת וכל אנשי משמר מחלק אותם ראש המשמר לבתי אבות וכל יום מימי השבת עובדים בו אנשים ידועים וראשי האבות מחלקין אלו העובדים ביום שלהן איש איש על עבודתו וכל הלוים מוזהרין על עבודת המזבח שנאמר אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו לא יקרבו לעבודה אבל ליגע מותרין:
וכשם שהלוים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הכהנים כך הכהנים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הלוים שנאמר גם הם גם אתם וכן הלוים עצמם מוזהרים שלא יעשה אחד מלאכת חבירו שלא יסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר שנאמר איש איש על עבודתו ואל משאו:
לוים שעבדו עבודת הכהנים או שסייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו חייבין מיתה בידי שמים שנאמר ולא ימותו אבל כהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה אלא בלא תעשה:
משנה תורה, הלכות אבל ג׳:י״ג - הטקסט מספריא
מת תופש ארבע אמות שלו לטומאה וכל כהן שנכנס לתוך ארבע אמות מכין אותו מכת מרדות וכן אם נכנסו לבית הפרס או יצא חוצה לארץ או שנטמא בדם תבוסה או בגולל ובדופק וכיוצא בהן מכין אותו מכת מרדות מפני שהן אבות של דבריהם כמו שביארנו בהלכות טומאת מת אבל אם נכנס לבית הקברות לוקה מן התורה.
משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו ה׳:ז׳ - הטקסט מספריא
ובית יהיה לו מוכן במקדש והוא הנקרא לשכת כ"ג ותפארתו וכבודו שיהיה יושב במקדש כל היום ולא יצא אלא לביתו בלבד בלילה או שעה או שתים ביום ויהיה ביתו בירושלים ואינו זז משם:
משנה תורה, הלכות ביאת מקדש א׳:י׳ - הטקסט מספריא
כשם שאין הכהנים מוזהרין על היין אלא בשעת ביאה למקדש כך אין אסורין לגדל פרע אלא בשעת ביאה למקדש במה דברים אמורים בכהן הדיוט אבל כהן גדול אסור לגדל פרע ולקרוע בגדיו לעולם שהרי תמיד הוא במקדש ולכך נאמר בו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.