195

מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.

שבשנה זו יש רעב; מה שאין כן "שני רעבון" – לשון רבים – מורה, כי זהו מצב המתארך משך זמן.

אין זה רק חילוק באורך הזמן (האם הרעב נמשך רק שנה אחת או יותר), אלא, מקום לומר שזהו חילוק באיכות: כאשר דבר מתרחש פעם אחת (שנה) יתכן שזוהי רק תופעה חולפת; מה שאין כן כשהדבר חוזר על עצמו פעמים רבות יותר (ואומרים כי אלו שני רעבון) – זוהי תקופה של רעב, לא עניין מקרי, אלא דבר של "חזקה".

[על דרך מה שרש"י פירש כבר46, שיהודה התיירא "פן ימות גם הוא (שלה) כאחיו", משום ש"מוחזקת היא זו שימותו אנשיה"].

ובדומה לכך בענייננו: אם זוהי רק "שנת הרעב" – בשנה אחת התרחש חידוש, שלא צמחה כל תבואה – הרי אין לך אלא חידושו, זהו דבר ארעי ומחודש לשעתו47, מחמת סיבות מקריות בשנה זו שגרמו לכך שהתבואה לא תצמח; אך כאשר אלו "שני רעבון", זוהי הוכחה להמשכיות, תקופה שלמה, הנהגה מיוחדת, הקדוש־ברוך־הוא מביא תקופה של "רעב" בעולם"48.

וזהו הטעם בפשוטו של מקרא – לאיסור לשמש מטתו בשני רעבון עבור מי שאינו סובל מרעב (ובמילא – לא שרוי בצער) – משום שזהו זמן של "שני רעבון", בה ההנהגה מלמעלה אינה באופן של "כל ימי הארץ זרע וקציר... לא ישבותו"49, אלא היפך ישובו של עולם, ואם כן אין מקום לעסוק אז בציווי פרו ורבו ומלאו את הארץ50 – ישובו של עולם51.

ו. אצל יצחק ולוי תקופת רעב קצרה; אצל יוסף "שני רעבון"

מכיוון שהאיסור הוא מצד זה שקיים מצב של "שני רעבון" – "חזקה" המורה על הנהגה מיוחדת – מובן, כי כל זמן שלא קיימת חזקה, האיסור לא קיים;

ואדרבה: משום שישנו ציווי "פרו

הערות

  1. 46. וישב לח, יא. וראה גם לקו"ש [המתורגם] ח"ה (ע' 216 ואילך) שזהו הטעם להדגשת הכתוב (פרשתנו מב, ד) "ואת בנימין אחי יוסף לא שלח גו' פן יקראנו אסון" – דמכיון שכבר קרה אסון עם אחיו בדרך, לכן חשש שגם עמו יקראנו אסון בדרך. ע"ש באורך.
  2. 47. עפ"ז תובן ירידת אברהם למצרים – אע"פ שנצטוה ד"שם (בארץ כנען) אעשך לגוי גדול" (רש"י ר"פ לך).
  3. 48. להעיר גם מהעמק שאלה לשאילתות פ' ויגש (שאילתא לב אות ד) החילוק דשני בצורת ושני רעבון.
  4. 49. נח ח, כב.
  5. 50. בראשית א, כח.
  6. 51. ראה תנחומא נח (יא. ועד"ז תנחומא באבער יז) – בנוגע לנח ויוסף – "שלא יהא הקב"ה עוסק בחורב העולם והוא בונה". ובמ"כ לב"ר פל"א שם, הביא טעם זה בשם הרקאנטי. אבל אינו מוכרח כלל בפשוטו של מקרא, ובמילא לא לפרש"י – שהרי המבול הי' עונש לדור המבול שהשחית דרכו – וא"כ אדרבא צ"ל הטבת דרך על הארץ כו'. ועכצ"ל שהטעם שנאסרו בעת המבול הוא (לא מפני טעם זה, כ"א) "מפני שהעולם שרוי בצער" (כנ"ל בפנים סעיף ג). ועיין רש"י בראשית ד, כד־כה.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.