183

כפי שמובן בפשטות לא ניתן התואר "תורה שבכתב של תורת החסידות" לספר התניא משום שהוא נכתב על ידי אדמו"ר הזקן בעצמו,

בשונה מדרושי החסידות שלו שנאמרו בעל־פה ונכתבו על ידי תלמידיו, וכן דבריהם של המגיד ממעזריטש ושל הבעל־שם־טוב שנכתבו רק על ידי התלמידים ולא על ידיהם עצמם –

אלא משום שהיחס שבין ספר התניא לבין שאר תורת החסידות דומה ליחס שבין התורה שבכתב והתורה שבעל־פה, כדלהלן.

ו. תורה שבכתב – חיבור "עליון" ו"תחתון"

ההבדל בין תורה שבעל־פה לבין התורה שבכתב²³,

אשר מביא לידי הבדל בהלכה למעשה באופן לימודם – אף שלא ידע מאי דקאמר בתורה שבכתב, ודוקא שמבין בתורה שבעל־פה²⁴, הוא: בתורה שבעל־פה חשובה בעיקר ההבנה וההשגה השכלית של הענין הנלמד, אך אין כל כך חשיבות לדיוק באותיות ובמילים. ואילו בתורה שבכתב, חייבת כל אות להיכתב בדיוק רב, והעיקר בה הוא דיוק בקריאת האותיות.

ויש לומר, שמשום כך חודש ענין זה רק במתן תורה. כי למרות שלימוד התורה היה כבר לפני מתן תורה, "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם"²⁵, עד אשר התורה אף נכתבה על ידם, כדברי הרמב"ם²⁶ "וחיבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו", אך כל זה לא היה בבחינת תורה שבכתב – מושג זה התחדש רק לאחר מתן תורה ובאמצעותו.

כיון שלפני מתן תורה היתה קיימת הגזירה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה, הרי כך היה גם לגבי התורה עצמה – שהיא היתה בבחינת "עליון" – הרוחניות של התורה, בבחינת הבנה והשגה²⁷, אך העליון לא ירד אל התחתון – אל הכתיבה ואל הספר שכתבו – והוא לא הפך לחפץ של קדושה.

רק לאחר שבטלה הגזירה, רק אז "העליונים ירדו לתחתונים" – התורה ירדה למעשה, תורה שבכתב. "והמכתב מכתב אלקים הוא"²⁸, כאשר יהודי מחזיק בידו ספר תורה וכדומה הרי הוא "נוקט חפץ של קדושה",