350

מתאחדים כל ישראל למציאות אחת, עד אשר "כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת". ומסיבה זו גם סוכה שאולה היא "כשלו ממש", כמוסבר להלן:

מוסבר בתורת החסידות¹⁸ על הפסוק¹⁹ "בכסה ליום חגנו", שהענינים אשר בראש־השנה וביום־הכיפורים הם מוסתרים – "בכסה", מתגלים בחג הסוכות – "ליום חגנו", לפי זה יובן ההבדל שבמושג "לכם" בין סוכה ללולב. לשם כך יש להקדים ולהסביר על הענינים שהם "בכסה" בראש־השנה ויום־הכיפורים.

הוסבר כבר בהרחבה²⁰, שבמהותם של ראש־השנה ויום־הכיפורים יש שלושה ענינים, הנעלים זה מזה, והם: א) המצוות של ימים אלו: בראש השנה – מצות תקיעת שופר, וביום־הכיפורים – מצות התענית ומצוות התשובה והוידוי. ב) היותם מעשרת ימי תשובה – שתשובה נעלית ממצוות, ולכן היא יכולה לתקן את המעוות בעבודת קיום המצוות. ג) המהות העצמותית של ימים אלו, הנעלית מענין התשובה: בראש השנה – בקשת ה' והעבודה של "תמליכוני עליכם"²¹, המלכת הקדוש־ברוך־הוא וביום הכיפורים – הענין שעיצומו של יום־הכיפורים מכפר, שדרגת כפרה זו נעלית מן הכפרה באמצעות התשובה.

שלושה ענינים אלו מבטאים את הדרכים השונות להתקשרות של ישראל עם הקדוש־ברוך־הוא:

אופן אחד הוא, שישראל הם, כביכול, מציאות עצמאית, אך הם מתקשרים לאלקות. באופן זה צריך הקשר להיעשות באמצעות דבר ממשי – באמצעות קיום המצוות, כאשר ישראל מקבלים על עצמם עול מלכות שמים ומקיימים את גזירות המלך.

יש גם אופן עמוק יותר – התקשרות פנימית של ישראל עם ה', שאיננה תלויה בקיום המצוות. התקשרות זו מתבטאת בענין התשובה, שאף כאשר יהודי פרק, ח"ו, עול מלכות שמים, ועבר על ציווי ה', הוא מצטער ומתחרט על כך ורוצה לתקן זאת – הוא חוזר בתשובה.

דרך התקשרות זאת נעלית מן הקשר שבאמצעות קיום המצוות, אך בכל זאת יש לה קשר לקיום המצוות: החרטה שבחזרה בתשובה היא על אי־קיום המצווה, ולכן הוא מחליט לקיים מכאן ולהבא את גזירות המלך. יוצא אפוא, שגם התקשרות זו מתבטאת בהחלטה להישמע לקדוש־ברוך־הוא. כלומר, עדיין היהודי הוא מציאות בפני עצמה, המתקשרת ונכנעת לקדוש־ברוך־הוא.

האופן הנעלה ביותר של ההתקשרות הוא – ישראל וקודשא־בריך־הוא כולא חד, איחוד מוחלט בין ישראל לה'.