218
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
קידושי כסף מ"כי יקח איש אשה", יוצא, שהקידושין מתבצעים באמצעות נתינת הכסף על ידי הבעל – "כי יקח איש", והקידושין גורמים לקניית הכסף על ידי האשה24.
ואילו אם לומדים זאת מ"יש כסף לאדון אחר"25, יוצא, שאין די בנתינת הכסף על ידי הבעל וקידושין מתבצעים רק באמצעות קניית הכסף על ידי האשה, כאשר "יש כסף" – כאשר חלה בעלות האשה על הכסף.
ד. שני הענינים שבקידושין קיימים גם בקידושי ה' עם ישראל
כל הענינים בנגלה שבתורה נובעים מפנימיות התורה, וכך בעניננו:
ידוע26 הפירוש הפנימי של "האשה נקנית לבעלה"27, שהכוונה היא לאיחוד של הקדוש־ברוך־הוא עם כנסת ישראל (הנעשה על ידי שלושת הדרכים של כסף, שטר וביאה28). וכשם שבקידושין כפשוטם בין איש לאשה קיימים שני ענינים29: שייכות האשה לבעלה, והיותה אסורה על אחרים, כך קיימים שני ענינים אלו בקידושין30 שבין הקדוש־ברוך־הוא לישראל: דבקותם של ישראל בה', והתרחקותם מעניני העולם הסותרים לכך – היותם קדושים ומובדלים מתאוות העולם־הזה.
וכשם שבקידושין כפשוטם קשורים שני הענינים, כנאמר ב"חובת הלבבות"31: "מן הנמנע ממנו שתתישב אהבת הבורא בלבנו עם התישב אהבת העולם בנו".
ה. שתי הדעות על קידושי כסף – שני אופנים בעבודת ה'
לפי האמור לעיל יובן הטעם, בפנימיות התורה, למנהג ישראל לקדש דוקא בכסף – כי הענין של פנימיות הקידושין, דבקות ישראל בה', קשור דוקא לדרגה של "כסף" – מלשון "נכסוף נכספתי" – עבודה של אהבה32, שעיקרה להביא לידי התקשרות ודבקות בה', ו"לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"33 (=אין עבודה כעבודת האהבה).
הערות
- 24. וגם לפי מה שלמדין בגמ' קיחה קיחה משדה עפרון וקיחה איקרי קנין, הרי "לאו גז"ש ממש היא כו' אלא גילוי מילתא בעלמא כו' דמה התם בכסף אף הכא בכסף" (ריטב"א קדושין ב, סע"א, ובכ"מ), אבל אופן וגדר הקנין לא דמי זל"ז.
- 25. ופשיטא לפי הלימוד בירושלמי "מה זו בכסף אף זו בכסף". ועפ"ז אולי יש לתרץ קושיות התוס' ד"ה מעיקרא (שם ד, ב).
- 26. ראה לקו"ת בשלח א, רע"ג. כש"ט בתחלתו סי' יוד. ובכ"מ.
- 27. לשון רש"י ריש מס' קידושין.
- 28. ראה לקו"ת וכש"ט שם. אוה"ת שבועות ע' קצט. רד. ביאוה"ז (להצ"צ) ע' צב. לקו"ש ח"ו ע' 320 ואילך. וראה לקוטי לוי"צ אגרות־קודש ע' רד.
- 29. ראה צפע"נ הל' אישות פ"ג הט"ו. ובכ"מ.
- 30. להעיר מתניא פמ"ו (סה, סע"ב ואילך). אגה"ת פ"י (צט, סע"א).
- 31. פתח השער לשער אהבת ה'.
- 32. אוה"ת שבועות שם. וראה כש"ט ולקו"ת שם.
- 33. ראה זח"ב נה, ב. ח"ג רסז, א.
קידושין ב׳ א - הטקסט מספריא
הָאִשָּׁה נִקְנֵית בְּשָׁלֹשׁ דְּרָכִים, וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בִּשְׁתֵּי דְרָכִים. נִקְנֵית בְּכֶסֶף, בִּשְׁטָר, וּבְבִיאָה. בְּכֶסֶף: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים בְּדִינָר וּבְשָׁוֶה דִּינָר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בִּפְרוּטָה וּבְשָׁוֶה פְּרוּטָה. וְכַמָּה הִיא פְּרוּטָה – אֶחָד מִשְּׁמֹנָה בָּאִיסָּר הָאִיטַלְקִי.
וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בְּגֵט וּבְמִיתַת הַבַּעַל. הַיְּבָמָה נִקְנֵית בְּבִיאָה, וְקוֹנָה אֶת עַצְמָהּ בַּחֲלִיצָה וּבְמִיתַת הַיָּבָם.
גְּמָ׳ הָאִשָּׁה נִקְנֵית. מַאי שְׁנָא הָכָא דְּתָנֵי ״הָאִשָּׁה נִקְנֵית״, וּמַאי שְׁנָא הָתָם דְּתָנֵי ״הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ״? מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנֵי כֶּסֶף,
וְכֶסֶף מְנָא לַן – גָּמַר ״קִיחָה״ ״קִיחָה״ מִשְּׂדֵה עֶפְרוֹן. כְּתִיב הָכָא: ״כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה״, וּכְתִיב הָתָם: ״נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי״,
וְקִיחָה אִיקְּרִי ״קִנְיָן״, דִּכְתִיב: ״הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם״.
MISHNA: A woman is acquired by, i.e., becomes betrothed to, a man to be his wife in three ways, and she acquires herself, i.e., she terminates her marriage, in two ways. The mishna elaborates: She is acquired through money, through a document, and through sexual intercourse. With regard to a betrothal through money, there is a dispute between tanna’im: Beit Shammai say that she can be acquired with one dinar or with anything that is worth one dinar. And Beit Hillel say: She can be acquired with one peruta, a small copper coin, or with anything that is worth one peruta. The mishna further clarifies: And how much is the value of one peruta, by the fixed value of silver? The mishna explains that it is one-eighth of the Italian issar, which is a small silver coin.
And a woman acquires herself through a bill of divorce or through the death of the husband. A woman whose husband, who had a brother, died childless [yevama], can be acquired by the deceased husband’s brother, the yavam, only through intercourse. And she acquires herself, i.e., she is released from her levirate bond, through ḥalitza or through the death of the yavam.
GEMARA: The mishna teaches that a woman can be acquired in three ways. The Gemara asks: What is different here that this mishna teaches: A woman is acquired, using the language of acquisition, and what is different there, in the beginning of the next chapter (42a), which teaches: A man betroths, using the language of betrothal? The Gemara explains: In this mishna the tanna utilized the language of acquisition because he wanted to teach about betrothal through money, which is the standard means of exchange in an act of acquisition.
The Gemara continues its explanation: And from where do we derive that betrothal is accomplished by means of giving money? It is derived by means of a verbal analogy between the term expressing taking stated with regard to betrothal and from the term expressing taking with regard to the field of Ephron. How so? It is written here, with regard to marriage: “When a man takes a woman” (Deuteronomy 24:1), and it is written there, concerning Abraham’s purchase of the field of the Cave of Machpelah from Ephron the Hittite: “I will give money for the field; take it from me” (Genesis 23:13). This verbal analogy teaches that just as Ephron’s field was acquired with money, so too, a woman can be acquired with money.
The Gemara continues: And the taking of Ephron’s field is called an acquisition in the Torah, as it is written with regard to the same issue: “The field which Abraham acquired” (Genesis 25:10).
משנה תורה, הלכות אישות ג׳:ט״ו - הטקסט מספריא
כל העושה שליח לקבל הקידושין צריך לעשותו בפני עדים. אבל האיש שעשה שליח לקדש לו אשה אינו צריך לעשותו בעדים שאין מקום לעדים בשליחות האיש אלא להודיע אמתת הדבר. לפיכך אם הודו השליח והמשלח אינן צריכין עדים כמו שליח הגט וכמו שליח שהרשהו להפריש לו תרומה וכיוצא בהן בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו ואינו צריך עדים.
תניא, אגרת התשובה י׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, תְּשׁוּבָה עִילָּאָה זוֹ, דְּאִתְדַּבְּקוּתָא דְרוּחָא בְּרוּחָא עַל־יְדֵי תּוֹרָה וּגְמִילוּת חֲסָדִים, הִיא בִּבְחִינַת הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, לִהְיוֹת דְּבַר ה׳ מַמָּשׁ בְּפִיו, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ״, ״וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי״ בִּגְמִילוּת חֲסָדִים, דְּ״חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא וְכוּ׳״.
אֲבָל אָדָם הַתַּחְתּוֹן צָרִיךְ לֵילֵךְ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה מִמַּטָּה לְמַעְלָה, הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה וְאִתְדַּבְּקוּת רוּחָא בְּרוּחָא, בְּכַוָּונַת הַלֵּב בִּתְפִלָּה, וּבִפְרָט בִּקְרִיאַת־שְׁמַע וּבִרְכוֹתֶיהָ, כְּדֵי לוֹמַר: ״וְאָהַבְתָּ וְגוֹ׳ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וְגוֹ׳״, בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ: וְכֵן: ״וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגוֹ׳, וְדִבַּרְתָּ בָּם וְגוֹ׳״, לִהְיוֹת דְּבַר ה׳ בְּפִיו בֶּאֱמֶת, ״וְאֵין אֱמֶת וְכוּ׳״:
וְכֵן לְקַיֵּים כָּל הַמִּצְוֹת, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו״, כְּמוֹ: ״הֲרֵי אַתְּ מְקוּדֶּשֶׁת לִי״, הִיא בְּחִינַת קֹדֶשׁ הָעֶלְיוֹן, לְשׁוֹן פְּרִישׁוּת וְהַבְדָּלָה, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְלַבֵּשׁ תּוֹךְ עָלְמִין, מִשּׁוּם דְּ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״, אֶלָּא בִּבְחִינַת סוֹבֵב כָּל עָלְמִין, הוּא רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא וְכוּ׳, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּלִקּוּטֵי־אֲמָרִים פֶּרֶק מ״ו.
וְגַם אַחַר הַתְּפִלָּה אוֹמְרִים: ״אֵלֶיךָ ה׳ נַפְשִׁי אֶשָּׂא״, דְּהַיְינוּ, לְאִתְדַּבְּקָא רוּחָא בְּרוּחָא כָּל הַיּוֹם וְכוּ׳. וְכָל זֶה, עַל־יְדֵי הַהִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּהַעֲמָקַת הַדַּעַת, בִּ״שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ״ וּבִ״פְסוּקֵי דְזִמְרָה״, כַּנּוֹדָע.
וּמֵאַחַר שֶׁהַתְּפִלָּה הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה – צָרִיךְ לְהַקְדִּים לְפָנֶיהָ בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בַּמִּשְׁנָה: ״אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ כּוֹבֶד רֹאשׁ״, וּפֵירֵשׁ רַשִׁ״י: ״הַכְנָעָה״, וְהִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה לְעוֹרֵר רַחֲמִים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְכִדְיָלִיף הָתָם בַּגְּמָרָא מִקְּרָא, דִּכְתִיב: וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ.
אָכֵן, בַּבָּרַיְיתָא שָׁם: ״תָּנוּ רַבָּנָן, אֵין עוֹמְדִין לְהִתְפַּלֵּל אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה״. וְעַכְשָׁיו בְּדוֹר יָתוֹם הַזֶּה, שֶׁאֵין הַכֹּל יְכוֹלִין לַהֲפוֹךְ לִבָּם כְּרֶגַע מִן הַקָּצֶה, אֲזַי, עֵצָה הַיְּעוּצָה לְהַקְדִּים בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה בְּתִיקּוּן חֲצוֹת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּמִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּכָל לַיְלָה – עַל כָּל פָּנִים לֹא יִפְחוֹת מִפַּעַם אַחַת בַּשָּׁבוּעַ, לִפְנֵי יוֹם הַשַּׁבָּת, כַּנּוֹדָע לַיּוֹדְעִים, שֶׁהַשַּׁבָּת הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה עִילָּאָה, וְשַׁבָּ״ת – אוֹתִיּוֹת ״תָּשֵׁ״ב אֱנוֹשׁ״, כִּי בְּשַׁבָּת הִיא עֲלִיּוֹת הָעוֹלָמוֹת לִמְקוֹרָם כוּ׳, וּבִפְרָט תְּפִלּוֹת הַשַּׁבָּת, וְדַי לַמֵבִין.
(וּבָזֶה יוּבַן מַה שֶּׁכָּתוּב: ״שׁוּבָה אֵלַי כִּי גְאַלְתִּיךָ״, פֵּירוּשׁ, כִּי מֵאַחַר שֶׁ״מָּחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ״ הִיא הַעֲבָרַת הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וּ״גְאַלְתִּיךָ״ מִן הַחִיצוֹנִים בְּהִתְעוֹרְרוּת רַחֲמִים עֶלְיוֹנִים, בְּאִתְעָרוּתָא דִלְתַתָּא בִּתְשׁוּבָה תַּתָּאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל – אֲזַי – ״שׁוּבָה אֵלַי״ בִּתְשׁוּבָה עִילָּאָה):
מצוטט ב־2 עמודים
תורת מנחם 2
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.

