208
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה ב
תצא
א. השאלות על מצות מעקה
על מצות מעקה נאמר בתורה1: א) "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך". אין מובן: מדוע כתוב "בית חדש"2 הרי ההלכה היא3 שחייבים במעקה לא רק כאשר בונים בית חדש, אלא גם כאשר קונים בית ישן (ללא מעקה) וכדומה?
ב"ספרי"4 נאמר: "משעת חדשתו5 עשה לו מעקה" החובה לעשיית מעקה אינה חלה רק עם הכניסה לבית, כמצות מזוזה, אלא מיד עם בנייתו6 – "משעת חדשתו".
אך עדיין אין לשון הפסוק ברורה7:
ב אם, כדברי ה"ספרי", חלה חובת מעקה מיד עם הבעלות על הבית, ולא עם הכניסה אליו, מדוע רומזת לכך התורה באמצעות הביטוי "תבנה בית חדש", שממנו משתמע שהחובה חלה רק על "בית חדש"8, ולא באמצעות ביטוי המדגיש שחובת מעקה חלה על כל בית מיד עם הכנסו לרשות היהודי?
ב) בהמשך הפסוק1 כתוב הטעם9 לעשיית מעקה – "כי יפול הנופל ממנו". בלתי מובן: הפסוק רוצה למנוע כאן נפילה, ומדוע הוא מתבטא בלשון "(יפול) הנופל"?
על כך עונה הגמרא10: ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית... אלא שמגלגלין זכות על־ידי זכאי וחובה על־ידי חייב. רש"י מביא תשובה זו בפירושו לתורה, אך לכאורה, אין
הערות
- 1. פרשתנו כב, ח.
- 2. זה שהפסוק מתחיל "כי תבנה בית" (אף שגם בקנאו כו' חייב במעקה) – י"ל בפשטות כי דיבר הכתוב בהווה (כלל פשוט (גם) בפשוטו של מקרא (ראה רש"י משפטים כא, כח. כב, יז. שם, כא. שם, ל. ובכ"מ. וראה לקו"ש [המתורגם] ח"ו ע' 137 ואילך)). והקושיא שבפנים היא – למה נאמר "(בית) חדש" שתיבה זו היא יתור לשון וגם נותן מקום לטעות שבא ללמד שחיוב מעקב הוא דוקא בבית חדש.
- 3. ספרי עה"פ.
- 4. עה"פ.
- 5. ביל"ש כאן: חדושו.
- 6. ספרי דבי רב לספרי. וראה צפע"נ לרמב"ם הל' ברכות פי"א ה"ב והל' תרומות ד, ב (נעתק בצפע"נ עה"ת כאן). ובתולדות אדם לספרי מפרש: כשהוא חדש לו ויכנוס לדור בו. ואכ"מ.
- 7. נוסף לזה שדרשת הספרי היא דעת יחיד (רבי) ורבנן פליגי עלי' [ולכן לא הובא ברמב"ם* כו'] – ספרי דבי רב שם (וראה גם מגדל עוז לרמב"ם הל' רוצח פי"א ה"ג). בספרי דבי רב שם, דלרבנן איצטריך "בית חדש" לומר שכל שהוא חדש לדידי' אע"ג דלא בנאו. ואף שבספרי נלמד זה מתיבת "בית" – "בית מ"מ" – "לאו דוקא אלא כלומר בית חדש מ"מ" (ספרי דבי רב שם לפנ"ז. תולדות אדם שם). אבל לכאורה דוחק לפרש כן בלשון הספרי.
- 8. ויל"ע בצפע"נ הנ"ל דמפרש "בשעת חדושו דהיינו בשעת בנינו".
- 9. כפשוטו של כתוב. אבל ראה לקמן בפנים סעיף ו' (ובהערה 48) ע"ד ההלכה.
- 10. שבת לב, א. פרש"י עה"פ בפרשתנו.
- . אבל להעיר מצפע"נ שבהערה הקודמת.
רש"י על שמות כ״א:כ״ח - הטקסט מספריא
וכי יגח שור. אֶחָד שׁוֹר וְאֶחָד כָּל בְּהֵמָה וְחַיָּה וָעוֹף, אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהֹוֶה (בבא קמא נ"ד):
ולא יאכל את בשרו. מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁהוּא נְבֵלָה וּנְבֵלָה אֲסוּרָה בַּאֲכִילָה? אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ? שֶׁאֲפִלּוּ שְׁחָטוֹ לְאַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ אָסוּר בַּאֲכִילָה, בַּהֲנָאָה מִנַּיִן? תַּ"לֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי, כְּאָדָם הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ יָצָא פְּלוֹנִי נָקִי מִנְּכָסָיו וְאֵין לוֹ בָהֶם הַנָּאָה שֶׁל כְּלוּם, זֶהוּ מִדְרָשׁוֹ (בבא קמא מלכים א). וּפְשׁוּטוֹ כְמַשְׁמָעוֹ, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בַּמּוּעָד וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת, הֻצְרַךְ לוֹמַר בַּתָּם וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי:
וכי יגח שור AND IF AN OX THRUST — This law applies to an ox as well to any other cattle, wild beast or fowl, but Scripture mentions the ox, because it speaks of what usually occurs (Bava Kamma 54b).
ולא יאכל את בשרו AND ITS FLESH SHALL NOT BE EATEN — From what is implied in the words “the ox shall surely be stoned” do I not know that it becomes carrion, and carrion of course is prohibited to be eaten? Why then is it stated, “and its flesh shall not be eaten”? It is to intimate that even if he slaughtered the animal according to regulation after sentence of stoning has been pronounced but before it had been carried out it is forbidden to be eaten. Whence may it be proved that under such circumstances it is prohibited to derive any other benefit from it? Scripture therefore states: “and the owner of the ox is נקי” — it is a phrase such as a man uses to his fellow: that man there has gone away “empty” (נקי) of all his property (he has nothing whatever left), and he has not the slightest benefit of it. This is how the Halachic Midrash explains it (Bava Kamma 41a). However, the real sense of ובעל השור נקי, is what it literally means: the owner of the ox shall be guiltless. Because Scripture says with reference to the מועד (an ox which inflicted injury three times in succession, and about which its owner must therefore be regarded as forewarned), (v. 29) “and his owner also shall be put to death”, it was forced to state with regard to the תם (a hitherto innocuous animal, having inflicted an injury for the first time) “the owner of the ox shall be guiltless”.
משנה תורה, הלכות ברכות י״א:ב׳ - הטקסט מספריא
יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר ואלו הן הנקראין חובה לפי שאדם חייב על כל פנים לעשות ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה וכל מצות עשה שבין אדם למקום בין מצוה שאינה חובה בין מצוה שהיא חובה מברך עליה קודם לעשייתה.
משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש י״א:ג׳ - הטקסט מספריא
גובה המעקה אין פחות מעשרה טפחים כדי שלא יפול ממנו הנופל. וצריך להיות המחיצה חזקה כדי שישען אדם עליה ולא תפול. וכל המניח גגו בלא מעקה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר ולא תשים דמים בביתך. ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה.
מצוטט ב־3 עמודים
תורת מנחם 3
- יב - שנת תשי"ד - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת ש"פ תצא, י"ג אלול ה'תשי"ד. לקו"ש חי"ט ע' 208
- לט - שנת תשכ"ד - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת מוצאי ש"ק פ' בשלח, י"א שבט, ה'תשכ"ד לקו"ש חי"ט ע' 208
- נ - שנת תשכ"ז - חלק שלישי ערוך ‹ בס"ד. שיחת ש"פ תצא, י"א אלול, ה'תשכ"ז לקו"ש חי"ט ע' 208
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.