146

פעמים רבות⁵⁸ על שני הענינים של "בחירה" ו"קדושה", אשר לגבי המקדש משתמש הרמב"ם בשניהם: "הלכות בית הבחירה", ו"הלכות כלי המקדש", "הלכות ביאת המקדש", ועוד. בכל אחד מענינים אלו יש יתרון על פני האחר:

כאשר אומרים על דבר מסויים שהוא "קדוש", הרי שהקדושה חדורה בו – החפץ קדוש, אך מצד שני, כיוון שהקדושה קשורה בחפץ, שהוא מוגבל, מוגבלת אף היא, וכך גם לגבי מקום.

לעומת זאת "בחירה" איננה מצד הנבחר, אלא מצד הבוחר. ובעניננו – "המקום אשר יבחר ה'": כאשר ה' שהוא בלתי־מוגבל בוחר במקום, הוא מקבל מעלה וקדושה בלתי־מוגבלות. אך מצד שני, כיוון שהקדושה היא מצד הבוחר אין זה "קב שלו", ויש צורך אחר־כך בעבודה עצמית כדי להפנים זאת.

זאת מסביר הרמב"ם בשתי ההלכות הנ"ל לגבי מקום המזבח:

בהלכה הראשונה הוא אומר "המזבח מקומו מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם" – נצחיות ואי־הגבלת המקום. דבר זה אינו בא מצד האדם או מצד המקום, אלא מפני בחירת הקדוש־ברוך־הוא, שמעל להגבלה⁵⁹. על כך הוא מצטט את הפסוק שלאחר הבחירה "זה מזבח לעולה לישראל".

ובהלכה השניה הוא מוסיף, שבמקום זה יש (כבר לפני בחירת ה') גם קדושה מוגבלת, מפני שאדם הראשון וכדומה הקריבו בו קרבנות ומשם נברא אדם.

כלומר, במקום זה ישנן שתי המעלות⁶⁰.

לפי זה מובן, שאין סתירה בין הלכות בית הבחירה לבין "מורה נבוכים". מהלכות בית הבחירה יוצא שמקום המקדש והמזבח הוא "מקום סגוליי להשראת השכינה", וזה רק לגבי הקדושה המוגבלת הנובעת ממעשי בני־אדם, ואילו לגבי בחירת ה', אשר איננה מוגבלת, אומר הרמב"ם ב"מורה נבוכים", שאין זה "כלי", זהו רק "דרך מעביר", אך אין הקדושה שורה ומתלבשת בו.

[לעומת זאת סובר הרמב"ן, שמצד כח ה' הכל־יכול⁶¹, במיוחד לאחר הבחירה, נעשית גם הקדושה לבלתי־