291

להתיר את מה שאסרה התורה – אז צריך לנקוט בדרך של "אל תען כסיל כאולתו"⁶⁸: הדרך לנצח מתנגד לתורה מן הסוג הזה איננה באמצעות שקלא־וטריא, אלא בתוקף שלמעלה מטעם ודעת.

וכך גם לגבי עצמו: כאשר ה"מלך זקן וכסיל"⁶⁹ – היצר הרע – בא כדי לבלבל, אין להכנס עמו בדין־ודברים, אלא חייבים מיד לפעול בתוקף – "משכהו לבית המדרש..."⁷⁰.

וכזאת היתה גם התנהגותו של פינחס – "בקנאו את קנאתי"⁷¹: הוא לא אפשר לעצמו להימשך לשקלא־וטריא, שהרי אדרבה: הלכה⁷² היא ש"הבא לימלך אין מורין לו" – אלא הוא קנא את קנאת ה' ("קנאתי") ומסר את נפשו כדי להרוג את זמרי⁷³.

ח. הקשר בין ענין זה לבין חג הגאולה י"ב־י"ג תמוז

חג הגאולה י"ב־י"ג תמוז חל ברוב השנים בשבוע של פרשת בלק. ולענין הנ"ל יש קשר לחג הגאולה.

הנהגתו של הרבי, בעל הגאולה והשמחה, היתה באופן של "בקנאו את קנאתי": ללא התחשבות בטענות של אנשים מסויימים, שאין חובה למסור את הנפש על כל צעד ושעל וכדומה, היתה אצלו הדרך של "בקנאו את קנאתי": כיוון שזהו ענינו של הקדוש־ברוך־הוא ("קנאתי"), הרי הוא, מסר את נפשו בפועל, בתמידיות, על הרבצת התורה והיהדות.

מסירת נפש יכולה להתקיים במספר דרכים, ומהם:

א. בפרשתנו – לא על־ידי נשיא הדור – נשיא הדור היה משה⁷⁴. באופן של גבורה⁷⁵. (ולכן רואים שפינחס – הוא אליהו⁷⁶ – אמר "קנא קנאתי לה' אלקי צבאות..."⁷⁷, ולא מצא זכות על ישראל⁷⁸).

ב. באופן שהיה אצל בעל הגאולה והשמחה: "בקנאו את קנאתי" – על־ידי נשיא הדור בעצמו,

[אכן אפשר לומר, שגם אצל פינחס באה נתינת הכח ל"קנאו את קנאתי" ממשה⁷⁹, נשיא הדור, שעל־ידי אמירתו "קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא"⁸⁰ (=קורא האיגרת הוא