271

ספר "היד החזקה" הוא ספר הלכה – כדברי הרמב"ם בסוף הקדמתו לספר – (ולא ספר של דרשות על פסוקי התורה וכדומה). צריך איפוא להבין: כדי להוכיח את ההלכה ש"כל מי שאינו מאמין בו... כופר בתורה ובמשה רבינו", ניתן היה לומר רק "אף בפרשת בלעם¹³ נאמר, ושם נבא במשיח (האחרון שעומד מבניו) שמושיע את ישראל (באחרונה)", ומכך היה ניתן להבין שמדובר על פסוקי הנבואה שהתחלתה היא "... אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים"¹⁴ –

ומדוע מציין הרמב"ם בהרחבה את כל פרטי ההוכחות שמדובר בפסוקים על "שני המשיחים", ועל מי מהם רומז כל חלק מן הפסוק וכדומה?

אף אם ברצונו לציין במפורש לאילו פסוקים כוונתו, די היה בצטטו את תחילתם וסופם בלבד – שענין זה מוזכר בפסוקים "אראנו ולא עתה... והיה ירשה שעיר ב. מדוע מציין הרמב"ם

בפירוש את כל פרטי

"פרשת בלעם"?

מכך שהרמב"ם מוסיף את ההוכחה "אף בפרשת בלעם נאמר", למרות שהוא כבר הביא לפני כן הוכחה לעצם הענין "שהרי התורה העידה עליו שנאמר ושב ה' אלקיך את שבותך", מובן, וכפי שנראה מלשונו בפשטות, שאת הפסוקים של "פרשת בלעם" אין הרמב"ם מביא רק כהוכחה על עצם ביאת המשיח, גאולת ישראל מן הגלות, אלא בעיקר גם כהוכחה לכך ש"נבא בשני המשיחים, במשיח הראשון שהוא דוד... ובמשיח האחרון שעומד מבניו". ולכן הוא מפרט ומפרש את הפסוקים המוכיחים ש"נבא בשני המשיחים".

אך ענין זה עצמו דורש הסבר:

על צטטו את הפסוקים שבפרשת בלעם כהוכחה לעצם הענין של משיח, ניתן לומר, שהוא מצטט זאת מפני שהפסוק "ושב ה' אלקיך את שבותך" אינו מציין¹⁶ שזה ייעשה על ידי המשיח¹⁷, ולכן הוא מביא הוכחה מפורשת מן התורה שמדובר על המלך המשיח. אך מהי החשיבות לצורך