232

ובנוסף לכך לא היה היהודי יכול להגיע לידי קיום תורה ומצוות מתוך מסירות נפש, כיון שכל עניני התורה מובנים בשכל, וכל התנהגותו על־פי התורה היא בהתאם לשכל. דבר זה היה פוגם לא רק במסירות נפש למעשה, אלא גם בפרטים רבים בקיום תורה ומצוות, כי כאשר בר־שכל צריך לנהוג שלא על־פי השכל הרי זאת מסירות נפש לגביו.

וכך יכול היה היהודי להגיע (כלשון הרמב"ן²⁸), עד להיותו "נבל ברשות התורה", ח"ו, כי בהחשיבו רק טעם שכלי בעניני התורה, ללא דרגה שמעל לשכל, הוא יכול היה למצוא הסברים ונימוקים "תורניים" להתנהגות בלתי־נאותה.

וכך גם לגבי לימוד התורה, כדי להגיע ל"ומצאת" בתורה, "מציאה" שאיננה לפי השכל, מעל ההבנה, צריך להיות "יגעת"²⁹ – עמלים בתורה. כל עוד הוא מסתפק בהעמקה הרגילה ובהבנתו בתורה אין זאת "יגיעה" אמיתית.

רק כאשר יהודי עמל בלימוד התורה מעל להרגלו, להיפך משכלו הטבעי והרגיל, רק אז הוא יכול להגיע ל"ומצאת" הבא "בהיסח הדעת"³⁰, מעל לשכל³¹ (בדומה ליתרון של התלמוד הבבלי על־פני התלמוד הירושלמי, כמוסבר במספר מקומות³²).

כל זאת רק כאשר קיים בתורה בגלוי ענין הנעלה לחלוטין מן השכל, ומכך יודע היהודי שבעצם כל עניני התורה הם כך, וככל שיוכל להבין, עדיין יש דברים נעלים יותר בתחום ההבנה השכלית, וזה מביאו לידי "יגעת", ביטול ואי־החשבת שכלו. כך הוא יגיע לדרגת התורה כפי שהיא בעצם, מעל ההבנה – "תכלית הידיעה שלא נדעך"³³.

ו. תמיהת משה על היטהרות מטומאת מת

לפי זה מתעוררת השאלה מצד שני: למשה רבינו גילה ה' את טעם חוקת פרה אדומה, ויוצא, שלפי האמור לעיל, היו פגומים ח"ו אצל משה הענין של מסירות־נפש בקיום המצוות והיגיעה המושלמת בלימוד התורה? –

ובכלל, כיצד ייתכן לומר, שעל־ידי שה' גילה למשה רבינו את הטעם, ייפגם אצל משה ענין חשוב בעבודת התורה והמצוות³⁴.

דבר זה יובן³⁵ על־ידי הנאמר