114
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
מישראל". כלומר, למרות שה"ציבור" מכריע את היחיד, אין בכוחו לבטל את מציאותו של היחיד87.
יג. הסבר המאמר "אם אין אני לי..." בקשר לקרבן פסח
בדיוק כשם שאמורים הדברים לגבי כלל עם ישראל, כך גם לגבי היחיד: ממנו נדרשים שני סוגי העבודה, כמאמר הלל88 – "(א) אם אין אני לי מי לי (ב) וכשאני לעצמי מה אני": היהודי הוא מציאות של יחיד – "אני לי", אך יחד עם זאת הוא חלק מכלל ישראל, ובלעדי זאת אין הוא כלום – "וכשאני לעצמי מה אני".
ולפי האמור לעיל, ששני ענינים אלו מתבטאים בקרבן פסח, ניתן לפרש את מאמר הלל זה בדרך הרמז לגבי פסח. כדי להבין זאת יש להקדים: אמנם, לא ייתכן לומר שבימי הלל היה קיים המנהג89 של אמירת פרקי אבות בין פסח לשבועות, אך כיון שהתורה היא נצחית90, וכן גם מנהג ישראל, אשר תורה היא91, יש לומר שמאמר זה של הלל, שמופיע בפרק ראשון של פרקי אבות, קשור לפסח (לשבת הראשונה שלאחריו).
ההסבר לכך הוא: כמוזכר בתחילת השיחה, בסעיף ב', פסק הלל שפסח דוחה שבת, וכאמור, פסיקה זו נובעת מכך שפסח הוא כקרבן ציבור. ובסיום הגמרא שם נאמר שבעקבות פסיקה זו מינו את הלל לנשיא.
מיד לאחר פסח, לאחר מינויו של הלל לנשיא, לומדים את מאמרו ותורתו והוראתו של הלל בקשר לקרבן פסח, אשר בעקבותיו הוא נעשה נשיא:
"אם אין אני לי מי לי" – מהותו של קרבן פסח היא קרבן יחיד: יש להביאו לבד מממון יחיד, ומנוייו חייבים להימנות עליו. אך מצד שני – "כשאני לעצמי מה אני": הכרחית כאן גם המהות של ציבור: אילו היה כאן רק הענין של היחיד ("כשאני לעצמי") לא היה קרבן דוחה שבת, ובמילא לא היה הלל מתמנה לנשיא – "מה אני"!
ניתן לשאול: אף אם קרבן פסח הוא ענין של ציבור, הכרחי התנאי של "קבוע זמנו" כדי שהוא ידחה שבת, ולכן אומר הלל: "ואם לא עכשיו אימתי" – קרבן פסח "קבוע זמנו" בי"ד ניסן.
יד. ההסברים השונים לענין אהבת ישראל
כשם שהדברים אמורים לכל אחד
הערות
- 87.
- 88. אבות פ"א מי"ד.
- 89. נסמן בלקו"ש [המתורגם] ח"ז ע' 185 הערות 1, 2.
- 90. תניא רפי"ז. שם קו"א סד"ה ולהבין פרטי ההלכות.
- 91. נסמן בלקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 60. ועוד.
- 78. להעיר מצפע"נ עה"ת להפטורת ואתחנן (ע' ל־לא. נעתק במפענצ"פ שם סי"ב) דלוחות הראשונות הוה התורה מציאות אחת, לוחות שניות הוה כל התורה מצטרפת, "ואי"ה לע"ל יהי' שני המעלות כו'".
משנה אבות א׳:י״ד - הטקסט מספריא
הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני. ואם לא עכשיו אימתי:
תניא, ליקוטי אמרים י״ז - הטקסט מספריא
וּבָזֶה יוּבַן מַה שֶּׁכָּתוּב: ״כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂוֹתוֹ״.
דְּלִכְאוֹרָה, הוּא – ״בִּלְבָבְךָ״ – נֶגֶד הַחוּשׁ שֶׁלָּנוּ [וְהַתּוֹרָה הִיא נִצְחִית], שֶׁאֵין קָרוֹב מְאֹד הַדָּבָר לְהַפֵּךְ לִבּוֹ מִתַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה לְאַהֲבַת ה׳ בֶּאֱמֶת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא: ״אָטוּ יִרְאָה מִילְּתָא זוּטַרְתִּי הִיא״? וְכָל שֶׁכֵּן אַהֲבָה. וְגַם אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה דְּ״צַדִּיקִים – דַּוְקָא – לִבָּם בִּרְשׁוּתָם״.
אֶלָּא, דְּ״לַעֲשׂוֹתוֹ״ – רוֹצֶה לוֹמַר, הָאַהֲבָה הַמְּבִיאָה לִידֵי עֲשִׂיַּית הַמִּצְוֹת בִּלְבָד, שֶׁהִיא ״רְעוּתָא דְלִבָּא״ שֶׁבְּתַעֲלוּמוֹת לֵב, גַּם כִּי אֵינָהּ בְּהִתְגַּלּוּת לִבּוֹ כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, וְדָבָר זֶה ״קָרוֹב מְאֹד״ וְנָקֵל לְכָל אָדָם אֲשֶׁר יֵשׁ לוֹ מוֹחַ בְּקָדְקֳדוֹ, כִּי מוֹחוֹ בִּרְשׁוּתוֹ וְיָכוֹל לְהִתְבּוֹנֵן בּוֹ כְּכָל אֲשֶׁר יַחְפּוֹץ, וּכְשֶׁיִּתְבּוֹנֵן בּוֹ בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, מִמֵּילָא יוֹלִיד, בְּמוֹחוֹ עַל כָּל פָּנִים – הָאַהֲבָה לַה׳ לְדָבְקָה בוֹ בְּקִיּוּם מִצְוֹתָיו וְתוֹרָתוֹ.
וְ״זֶה כָּל הָאָדָם״, כִּי – ״הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם״ כְּתִיב, שֶׁ״הַיּוֹם״ הוּא עוֹלַם הַמַּעֲשֶׂה דַּוְקָא ״וּלְמָחָר כוּ׳״, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַמּוֹחַ – שַׁלִּיט בְּטִבְעוֹ וְתוֹלַדְתּוֹ עַל חָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, וְעַל פִּיו, וְעַל כָּל הָאֵבָרִים שֶׁהֵם כְּלֵי הַמַּעֲשֶׂה. אִם לֹא מִי שֶׁהוּא רָשָׁע בֶּאֱמֶת, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁ״הָרְשָׁעִים הֵם בִּרְשׁוּת לִבָּם״, וְאֵין לִבָּם בִּרְשׁוּתָם כְּלָל, וְזֶה עוֹנֶשׁ עַל גּוֹדֶל וְעוֹצֶם עֲוֹנָם. וְלֹא דִבְּרָה תוֹרָה בְּמֵתִים אֵלּוּ, שֶׁבְּחַיֵּיהֶם קְרוּיִם מֵתִים.
כִּי בֶּאֱמֶת, אִי אֶפְשָׁר לָרְשָׁעִים לְהַתְחִיל לַעֲבוֹד ה׳ בְּלִי שֶׁיַּעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה עַל הֶעָבָר תְּחִלָּה – לְשַׁבֵּר הַקְּלִיפּוֹת שֶׁהֵם מָסָךְ מַבְדִּיל וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינָם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, עַל יְדֵי שְׁבִירַת לִבּוֹ וּמְרִירַת נַפְשׁוֹ עַל חֲטָאָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְגוֹ׳״, שֶׁעַל יְדֵי לֵב נִשְׁבָּר – נִשְׁבָּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה דְסִטְרָא אָחֳרָא [עַיֵּין שָׁם פָּרָשַׁת פִּינְחָס דַּף ר״מ וּפָרָשַׁת וַיִּקְרָא דַּף ח׳ וְדַף ה׳ עַמּוּד א׳ וּבְפֵירוּשׁ הָרַב מֹשֶׁה זַכּוּת שָׁם].
וְהִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה תַּתָּאָה, לְהַעֲלוֹת הֵ״א תַּתָּאָה, לַהֲקִימָהּ מִנְּפִילָתָהּ שֶׁנָפְלָה אֶל הַחִיצוֹנִים, שֶׁהוּא סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״גָּלוּ לֶאֱדוֹם – שְׁכִינָה עִמָּהֶם״, דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁאָדָם עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה אֱדוֹם מוֹרִיד וּמַמְשִׁיךְ לְשָׁם בְּחִינַת וְנִיצוֹץ אֱלֹהוּת הַמְחַיֶּה אֶת נֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה שֶׁלּוֹ, הַמְלוּבָּשִׁים בּוֹ בַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית מֵהַקְּלִיפָּה, שֶׁבְּלִבּוֹ שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, הַמּוֹלֶכֶת בּוֹ בְּעוֹדוֹ רָשָׁע וּמוֹשֶׁלֶת בָּעִיר קְטַנָּה שֶׁלּוֹ, וְנֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה כְּבוּשִׁים בַּגּוֹלָה אֶצְלָהּ.
וּכְשֶׁנִּשְׁבָּר לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ, וְנִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא, וְיִתְפָּרְדוּ כוּ׳ – הִיא קָמָה מִנְּפִילָתָהּ וְגַם נִצָּבָה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר:
תניא, קונטרס אחרון ה׳ - הטקסט מספריא
וּלְהָבִין פְּרָטֵי הַהֲלָכוֹת דְּלָא שְׁכִיחֵי כְּלָל, וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא הָיוּ מֵעוֹלָם בִּמְצִיאוּת, מִכָּל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא יִהְיוּ לֶעָתִיד לָבֹא, כְּמוֹ פְּרָטֵי דִּינֵי פִּיגּוּל וּכְהַאי גַוְנָא.
הִנֵּה מוּדַעַת זֹאת, שֶׁכָּל אִיסּוּר שֶׁבָּעוֹלָם יֵשׁ לוֹ שֹׁרֶשׁ וּמְקוֹר חַיִּים בַּקְּלִיפּוֹת, שֶׁאִם לֹא כֵן לֹא הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת בִּמְצִיאוּת בָּעוֹלָם בִּלְתִּי הַשְׁפָּעָה עֶלְיוֹנָה. וַאֲפִילוּ הַמְסַלְסֵל בְּשַׂעֲרוֹ וּכְהַאי גַּוְנָא, מְקַבֵּל חַיּוּתוֹ בְּרֶגַע זוֹ מֵהֵיכְלוֹת הַקְּלִיפּוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר. וְהִלְכָּךְ, גַּם פְּרָטֵי הָאִיסּוּרִים שֶׁלֹּא בָאוּ לִידֵי מַעֲשֶׂה מֵעוֹלָם בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי, מִכָּל מָקוֹם שָׁרְשֵׁי חַיּוּתָם הֵן בִּמְצִיאוּת בְּפוֹעַל מַמָּשׁ בְּהֵיכְלוֹת הַקְּלִיפּוֹת.
וְגַם הַפְּרָטִים שֶׁיּוּכַל לִהְיוֹת שֶׁלֹּא הָיוּ וְלֹא יִהְיוּ לְעוֹלָם בִּמְצִיאוּת, כְּגוֹן טָעוּת וּשְׁגָגוֹת, שֶׁטָּעָה וְקָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי כוּ׳ וּכְהַאי גַּוְנָא, דְּלֹא שַׁיָּיךְ בְּמֵזִיד לִהְיוֹת קְלִיפָּה שׁוֹרָה עַל זֶה, וְיוּכַל לִהְיוֹת דִּכְהַאי גַּוְנָא אֵינוֹ בִּמְצִיאוּת בְּהֵיכְלוֹת הַקְּלִיפּוֹת [הגהה מאדמו״ר בעל צמח צדק זכרונו לברכה נשמתו עדן: נִרְאֶה לִי, מַה שֶּׁכָּתַב ״וְיוּכַל לִהְיוֹת״, אַלְמָא – דְּלָא בְּרִירָא לֵיהּ, הַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁהַשְּׁגָגוֹת בָּאוֹת מִנּוֹגַהּ, אִם כֵּן, יֵשׁ לוֹמַר, דְּיֵשׁ לָהֶם שֹׁרֶשׁ בְּהֵיכָלוֹת דְּנוֹגַהּ]. מִכָּל מָקוֹם, עַל כָּל פָּנִים יֶשְׁנוֹ בִּמְצִיאוּת, לְהַבְדִּיל, בְּחָכְמָה עִילָּאָה, שֶׁנִּתְפַּשְּׁטָה בִּפְרָט זֶה לְמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם בְּסִינַי, [כַּמַּאֲמָר: ״מַה] שֶׁכָּל תַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ כוּ׳״, וְכָל פְּרָטֵי הָאִבַּעְיוֹת דְּרַבִּי יִרְמְיָה, וּ״כְרָכַתּוּ כוּ׳״ פֶּרֶק ד׳ דְּחוּלִּין.
כִּי הִתְפַּשְּׁטוּת חָכְמָה עִילָּאָה הִיא בִּבְחִינַת ״אֵין־סוֹף״ הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ בְּפוֹעַל מַמָּשׁ, וְכָל פְּרַט הֲלָכָה, הוּא שַׁעַר נִמְשָׁךְ מֵחָכְמָה עִילָּאָה, דְּ״יָסַד בְּרַתָּא״, וּמְלוּבָּשׁ בָּהּ, וּמִמֶּנָּה נִמְשָׁךְ וּמִתְלַבֵּשׁ בִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה.
וְנוֹדָע, כִּי יְנִיקַת הַקְּלִיפּוֹת מֵאֲחוֹרַיִים דְּי׳ סְפִירוֹת דִּקְדוּשָּׁה, וּבִפְרָט מִלְּבוּשִׁים דְּי׳ סְפִירוֹת דִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה, וּבִפְרָט דִּיצִירָה וַעֲשִׂיָּה הַמְעוֹרָבִים בַּקְּלִיפּוֹת, כַּנּוֹדָע, שֶׁיְּנִיקָתָם מִבְּחִינַת הַלְּבוּשִׁים.
וְעַל־יְדֵי עֵסֶק הַהֲלָכוֹת בְּדִבּוּר וּמַחֲשָׁבָה מִתְפָּרְשִׁים וּמִתְפָּרְדִים מֵהַקְּדוּשָּׁה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים וְרַעְיָא מְהֵימְנָא: ״לְאַפְרָשָׁא [כוּ׳]״. וְהַיְינוּ – כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁאָמְרוּ: ״עַל שֶׁלֹּא בֵּרְכוּ בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה״ כוּ׳, שֶׁהוּא עַל־יְדֵי הַמְשָׁכַת אוֹר־אֵין־סוֹף בְּחָכְמָה עִילָּאָה הַמְלוּבֶּשֶׁת בָּהֶן, וּ״בְחָכְמָה אִתְבְּרִירוּ״ – בְּאוֹר־אֵין־סוֹף שֶׁבָּהּ.
וְהַמְשָׁכָה זוֹ נַעֲשַׂה עַל־יְדֵי דְּיוֹקָן הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאָדָם, הָעוֹסֵק גַּם כֵּן בַּהֲלָכוֹת אֵלּוּ לְמַעְלָה בְּשָׁרְשׁוֹ, בְּנוּקְבָא דִ״זְעֵיר אַנְפִּין״ דִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה.
וּבָזֶה יוּבַן חִיּוּב כָּל נֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה לְהַשְׁלִים כָּל הַתַּרְיַ״ג בְּמַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁהֵן פְּרָטֵי הַהֲלָכוֹת, וּצְרִיכוֹת לָבֹא בְּגִלְגּוּל לְהַשְׁלִים הַתּוֹרָה בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד, כְּדֵי לְבָרֵר כָּל הַבֵּירוּרִין הַנּוֹגְעוֹת לָהֶם מִכָּל הָרַפַּ״ח, שֶׁהִיא קוֹמַת אָדָם שְׁלֵמָה, תַּרְיַ״ג בְּחִינוֹת כְּלָלִיּוֹת וּפְרָטִיּוֹת.
אֲבָל לֶעָתִיד לָבֹא, כְּשֶׁיּוּשְׁלַם הַבֵּירוּר, יִהְיֶה עֵסֶק הַתּוֹרָה בִּבְחִינַת ״עֲשֵׂה טוֹב״ לְבַד – לְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה מַעְלָה מַּעְלָה עַד אֵין סוֹף, וְגַם בְּשַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה בְּשָׁרְשָׁן לְמַעְלָה, שֶׁהֵן גְּבוּרוֹת קְדוֹשׁוֹת, וּלְהַמְתִּיקָן בַּחֲסָדִים בְּרַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, וּלְכָלְלָן יַחַד.
וְעַל כֵּן, הַתּוֹרָה כוּלָּהּ נִצְחִית בִּכְלָלָהּ וּבִפְרָטָהּ, שֶׁגַּם פְּרָטֵי הַהֲלָכוֹת דְּשַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה, הֵן הֵן עֲנָפִים מֵהַכְּלָלוֹת, וְיֵשׁ לְכוּלָּם שֹׁרֶשׁ לְמַעְלָה בְּה׳ גְּבוּרוֹת דִּקְדוּשָּׁה, כְּמוֹ הַשַׁסַ״ה לֹא תַעֲשֶׂה עַצְמָן, שֶׁהֵן לְמַעְלָה בְּחִינַת הַדָּם הַמְחַיֶּה הָאֵבָרִים דְּכֵלִים דִּ״זְעֵיר אַנְפִּין״:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.