113

הגיעו ל"ויחן שם ישראל נגד ההר" – "כאיש אחד"⁷⁸.

מצד שני הקרבת הפסח היתה גם במצרים, ואף יותר מכך: הלכות רבות של פסח דורות נלמדות דוקא מן הנאמר לגבי פסח מצרים⁷⁹, כלומר, פסח מצרים הוא היסוד לכל הפסחים המאוחרים יותר – כי הפיכתו של עם ישראל בעת מתן תורה למציאות של ציבור היא באופן שמציאותו וחשיבותו של היחיד, המודגשת, כדלעיל, בפסח מצרים, אינה בטלה על ידי כך, אלא הוא נשאר גם לאחר מכן מציאות כשלעצמו.

ויש לומר, שגם בפסח מצרים היה לפחות "מעין" של "ציבור", כמסופר במדרש⁸⁰ ש"כל ישראל" אכלו מפסחו של משה. שהרי כיון שפסח מצרים היה היסוד לפסח דורות צריך היה להיות בו – ולפחות בקרבנו של נשיא הדור – "מעין" הענין של ציבור⁸¹.

יב. מציאות עם ישראל כציבור אינה מבטלת את היחיד שבו

נקודה זו – שמציאותו של עם ישראל כציבור אינה מבטלת את היחידים שבו – מתבטאת גם בקרבנות ציבור ממש. אמנם, הם באים מממון הציבור, וצריך להיות ש"ימסרם לציבור יפה יפה"⁸², הכסף מפסיק להיות ממון יחיד, אך למרות זאת אין מתבטל לחלוטין חלקו של היחיד בקרבן התמיד⁸³, כדברי חז"ל⁸⁴ על הפסוק⁸⁵ "אל תפן אל מנחתם", בענין קרח ועדתו – "יודע אני שיש להם חלק בתמידי ציבור, אף חלקם לא יקובל לפניך...".

יותר מכך: ההלכה היא, שאף כאשר יחיד מתוך הציבור נשקל כנגד הציבור כולו, אין מוותרים על היחיד למען הציבור: כפי שפוסק הרמב"ם⁸⁶: "אם אמרו להם עכו"ם תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו