372

שצריכה להיות עד דלא ידעי, מעל לכל ידיעה והגבלה – ושמחה גדולה ומפוארת כזו נגרמת כאשר משמחים לב העניים וכו'.

ועל כך מוסיף הרמב"ם, שלא זו בלבד שצריך לשמוח בבחינת "לא ידעי", עד אשר "ישתכר וירדם בשכרותו", שבכך מתקיים "הדר קבלוהו...", כדלעיל,

אלא יותר מכך: "המשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה", כי ענין זה, ששמחת יהודי אומלל אחר גורמת לו שמחה גדולה ומפוארה, אינו שייך לנברא, שהוא מציאות בפני עצמו וקרוב אצל עצמו⁶², ואשר על כן מציאותו ושמחתו הפרטית חשובים אצלו יותר משמחת הזולת ובמיוחד בשמחתו של הפחות ממנו, אלא רק אצל שכינה. ויהודי יכול להגיע לדרגה זו רק מפני שהוא "דומה לשכינה".

ועל־ידי התנהגות כזו הוא מקיים את הענין של "ימי משתה ושמחה" בשלמות, כי אז מתגלה במעשהו במלואו הענין של "הדר קבלוה בימי אחשורוש" – "קיימו מה שקבלו כבר".