365

שיחה ב

פורים

א. אין זכר לקבלת התורה על־ידי ישראל בפורים

על הפסוק¹ "קימו וקבלו היהודים" אומרים חז"ל²: "קיימו מה שקיבלו כבר", שה"מודעא רבה לאורייתא", כביכול, לאי־קיום התורה מפני שבשעת מתן תורה "כפה הקדוש־ברוך־הוא עליהם את ההר כגיגית...", בטלה בימי הפורים, כי "הדר (=שוב) קבלוה בימי אחשורוש".

מובן, שקבלת התורה על־ידי ישראל מרצונם בימי הפורים היא ענין עיקרי ביותר. ואין מובן, לכאורה: מדוע לא נקבע שום מעשה בימי הפורים לזכר ש"הדר קבלוה בימי אחשורוש"?

אמנם, הסיבה לכך שקיבלו את התורה על עצמם שוב מדעתם היא "מאהבת הנס שנעשה להם"³, אך בכל זאת קשה להבין מדוע אין זכר לענין העיקרי ביותר⁴ שהנס גרם – גמר ושלימות מתן תורה, קבלת התורה מדעתם של ישראל.

ב. ההבדל בין מעשה מאונס לבין מעשה מרצון

ויש לומר, שאדרבה, ענין זה מתבטא בכל המצוות המיוחדות של פורים: א) מקרא מגילה, ב) משלוח מנות, ג) מתנות לאביונים, שאלה הן המצוות המייחדות ביותר את פורים משאר החגים

[לעומת המצוות והענינים האחרים שבפורים – קריאת התורה, אמירת ועל הניסים בתפילה ובברכת המזון, איסור הספד ותענית, סעודה, משתה ושמחה – שיש (כדוגמתם) בשאר החגים⁵].

כדי להבין זאת יש להקדים ולהבהיר את ההבדל בין מעשה שעושה האדם על־ידי כפיה ואונס, לבין מעשה הנעשה ברצון ומדעת: כאשר האדם עושה דבר־מה בעל־כרחו ובכפיה, הוא מבצע זאת רק באופן המצומצם ביותר שנדרש (כדי לצאת ידי חובתו). ואילו כאשר הוא עושה מעשה מרצונו העצמי, אין הוא מסתפק ביציאת ידי חובה, אלא הוא משתדל ומחפש מה להוסיף וכיצד להדר במעשהו, יותר מן הנדרש על פי החובה המוטלת עליו.