336
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שרמוני המעיל שמשו, לפי רש"י, "לנוי" בלבד, הם היו צריכים להיות "כמין תפוחים", בדומה לנוי שבצורת פרי אצל המנורה.
בכל זאת, אין מובן:
א) עצם הדבר: מדוע קשור "נוי" דוקא ל"תפוחים"?
ב) לפי רש"י – מהי הסיבה לכך שבמעיל היו רמונים לנוי, ובמנורה – תפוחים?
ג. תפקיד פעמוני המעיל
על תפקיד פעמוני המעיל נאמר בתורה12: "ונשמע קולו בבואו אל הקודש", וכל כך חשוב היה הדבר, עד שבאמצעות זאת ("ונשמע קולו"13) ניצל הכהן הגדול מ"ולא ימות", ש"מכלל14 לאו אתה שומע הן"15.
יש להבין: מדוע יש צורך ב"ונשמע" – צלצול הפעמונים – "בבואו אל הקודש"? לכאורה, להיפך: "לא ברעש ה'", אלא "בקול דממה דקה"16. ואף רואים אצל הכהן הגדול עצמו, שכניסתו ביום הכפורים לפני ולפנים היתה ללא (בגדי הזהב17 ובמילא בלי המעיל ללא) קול הפעמונים18.
הרמב"ן19 מסביר, ש"הבא בהיכל מלך פתאום חייב מיתה", וצלצול הפעמונים הוא כ"נטילת רשות"20 להכנס ולעבוד.
(והסיבה לכך שהכהן הגדול אינו זקוק ל"נטילת רשות" בהכנסו ביום־הכפורים לפני ולפנים היא21, שביום הכפורים מגלה הקב"ה את מעלת ישראל "שלא הצריכן הכתוב לשליח"22 – אין הם זקוקים לפעמונים "להשמיע קול כאדם ששולח שליח להודיע שהוא בא"23).
לפי פירוש זה24 יוצא, ש"ונשמע קולו" של הפעמונים איננו חלק מן העבודה, אלא הקדמה והכנה בלבד.
הערות
- 12. לקמן פסוק לה.
- 13. הראב"ע (בפי' הקצר) ובחיי כאן מביא פירוש ד"ונשמע קולו" קאי על קול תפלתו של אהרן. אבל בפשטות קאי על קול הפעמונים (כפי' הרשב"ם, רמב"ן (פסוק מג) וכו' עה"פ). וגם לפרש"י שהתיבות "ולא ימות" קאי על הנכנס מחוסר בגדים – מ"מ, התיבות "ונשמע קולו" הם טעם על הפעמונים, כמ"ש במפרשי רש"י. וראה הערה הבאה.
- 14. לשון רש"י עה"פ. – ברש"י שם, ש"ולא ימות" קאי על הנכנס מחוסר בגדים. וראה רא"ם (וגו"א) שם, שלרש"י "ולא ימות" דבוק עם מלת לשרת. אבל מזה שנאמרה אזהרה זו גבי המעיל, ובהמשך להפעמונים – מובן, שעיקר החידוש בהציווי הוא בנוגע להמעיל ופעמונים, וכמ"ש בגו"א כאן: ולא תאמר כי אין הפעמונים מעכבים שאינה רק לנוי כו' ואם נכנס במעיל בלא פעמונים חייב מיתה כו'.
- 15. ראה רמב"ן (לקמן פסוק מג). רקאנטי, בחיי, אוה"ח ועוד עה"פ.
- 16. מ"א יט, יא־יב.
- 17. אחרי טז, ד. תו"כ (ורש"י) עה"פ. ר"ה כו, א. ועוד.
- 18. אבל להעיר מרש"י יומא (מד, סע"ב) דביוהכ"פ הי' "טבעת .. שמקשקש ומשמיע קול משום ונשמע קולו בבואו וגו'". וראה ר"ח, תוס' ותו"י שם.
- 19. פרשתנו שם. רקאנטי ובחיי שם. וראה ר"ח ותו"י יומא נב, רע"א. וראה ויק"ר פכ"א, ח. ועוד.
- 20. לשון הרקאנטי ובחיי שם.
- 21. בחיי שם. והוא ע"פ (פי' הר"ח ותו"י) יומא שם.
- 22. יומא שם.
- 23. לשון התו"י (ועד"ז בר"ח) שם.
- 24. ועד"ז לטעם הב' שברמב"ן וכו' שם. הטעם שבאברבנאל פרשתנו. ועוד.
יומא נ״ב א - הטקסט מספריא
לְמֵיעַל לְהֶדְיָא. וְרַבִּי יוֹסֵי אָמַר לָךְ: חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא הִצְרִיכָן הַכָּתוּב לְשָׁלִיחַ.
וְרַבִּי יְהוּדָה נָמֵי, נֵיעוּל בֵּין מְנוֹרָה לְכוֹתֶל! מַשְׁחֲרִי מָאנֵיהּ.
אָמַר רַבִּי נָתָן: אַמָּה טְרַקְסִין, לֹא הִכְרִיעוּ בּוֹ חֲכָמִים אִי כְּלִפְנִים אִי כְּלַחוּץ.
מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לַה׳ שִׁשִּׁים אַמָּה אׇרְכּוֹ וְעֶשְׂרִים רׇחְבּוֹ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתוֹ״, וּכְתִיב: ״וְאַרְבָּעִים בָּאַמָּה הָיָה הַבָּיִת הוּא הַהֵיכָל לִפְנָי״, וּכְתִיב: ״וְלִפְנֵי הַדְּבִיר עֶשְׂרִים אַמָּה אוֹרֶךְ וְעֶשְׂרִים אַמָּה רוֹחַב וְעֶשְׂרִים אַמָּה קוֹמָתוֹ״, וְלָא יָדְעִינַן אַמָּה טְרַקְסִין אִי מֵהָנֵי עֶשְׂרִים, וְאִי מֵהָנֵי אַרְבָּעִים.
וְדִילְמָא לָא מֵהָנֵי עֶשְׂרִין וְלָא מֵהָנֵי אַרְבְּעִין, וַחֲלָלָא קָא חָשֵׁיב, כְּותָלִים לָא קָא חָשֵׁיב. תִּדַּע, דְּכֹל הֵיכָא דְּקָא חָשֵׁיב כְּותָלִים — חָשֵׁיב לֵיהּ לְדִידֵיהּ,
דִּתְנַן: הַהֵיכָל מֵאָה עַל מֵאָה בְּרוּם מֵאָה. כּוֹתֶל אוּלָם חָמֵשׁ, וְהָאוּלָם אַחַת עֶשְׂרֵה, כּוֹתֶל הַהֵיכָל שֵׁשׁ, וְאׇרְכּוֹ אַרְבָּעִים אַמָּה, וְאַמָּה טְרַקְסִין, וְעֶשְׂרִים אַמָּה בֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, כּוֹתֶל הַהֵיכָל שֵׁשׁ, וְהַתָּא שֵׁשׁ, וְכוֹתֶל הַתָּא חָמֵשׁ.
אֶלָּא קְדוּשְּׁתֵיהּ אִי כְּלִפְנִים אִי כְּלַחוּץ.
וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בָּעֵי יוֹסֵף אִישׁ הוּצָל: ״וּדְבִיר בְּתוֹךְ הַבַּיִת מִפְּנִימָה הֵכִין לְתִתֵּן שָׁם אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה׳״. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הֵיכִי קָאָמַר קְרָא:
״וּדְבִיר בְּתוֹךְ הַבַּיִת מִפְּנִימָה הֵכִין לְתִתֵּן שָׁם״, אוֹ דִילְמָא הָכִי קָאָמַר: ״וּדְבִיר בְּתוֹךְ הַבַּיִת מִפְּנִימָה״?
וּמִי מְסַפְּקָא לֵיהּ? וְהַתַּנְיָא, אִיסִי בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר: חָמֵשׁ מִקְרָאוֹת בַּתּוֹרָה אֵין לָהֶן הֶכְרֵעַ:
to enter directly, as it is more appropriate for the High Priest to approach the Holy of Holies somewhat circuitously. And in response to this Rabbi Yosei could have said to you: The Jewish people are beloved by God, as the Torah did not require them to make use of an agent, e.g., an angel, to intercede on their behalf. Instead, God hears the nation’s prayers directly. Consequently, the High Priest, who represents the people on Yom Kippur, need not approach in a roundabout fashion.
The Gemara asks: But if an indirect approach is a mark of respect, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, too, let the High Priest enter indirectly between the candelabrum and the wall. The Gemara answers: If the High Priest walks by that route, he might blacken his clothes through the soot left on the wall by the candelabrum.
Rabbi Natan said: With regard to the one-cubit partition, the Sages did not determine its status, whether it was part of the inside of the Holy of Holies or part of the outside area of the Sanctuary.
Ravina strongly objects to this opinion: What is the reason for this uncertainty? If we say it is because it is written: “And the House that King Solomon built for the Lord was sixty cubits in length, and its width was twenty cubits, and its height was thirty cubits” (I Kings 6:2), and it is written: “And the House, that is, the Sanctuary, was forty cubits long” (I Kings 6:17), and it is written: “And before the partition twenty cubits in length, and twenty cubits in width, and twenty cubits in height” (I Kings 6:20), and therefore we do not know whether the one-cubit partition was part of these twenty cubits of the Holy of Holies or part of these forty cubits of the Sanctuary, then this problem can be resolved.
Ravina explains the resolution of the problem: But perhaps it was not part of these twenty cubits nor part of these forty cubits, as in establishing the measurements the verse counts the space but does not count the walls themselves, i.e., the cubit of the wall is not included in either measurement. Know that it is so, as anywhere that the verse counts the area of the walls in addition to the spaces they contain, it also counts the one-cubit partition.
Ravina cites a proof for the previous claim. As we learned in a mishna: The Sanctuary was one hundred cubits by one hundred cubits, with a height of one hundred cubits. From east to west, the hundred cubits were divided as follows: The wall of the Entrance Hall was five cubits; and the Entrance Hall itself was eleven cubits; the wall of the Sanctuary was six cubits; the length of the Sanctuary itself was forty cubits; and there was the one-cubit partition; the Hall of the Holy of Holies was another twenty cubits; the outer wall of the Sanctuary was six cubits; and the chamber behind it was six cubits; and the wall of the chamber was five cubits. This mishna proves that when the walls are counted in addition to the spaces, the one-cubit partition is included in the calculation.
Rather, the uncertainty does not concern the location of the one-cubit partition, which was certainly positioned between the Sanctuary and the Holy of Holies. Instead, the issue is its sanctity, whether it was considered like the inside of the Holy of Holies or like the outside area of the Sanctuary. Since there was no such wall in the Second Temple, the Sages were uncertain with regard to the status of the extra cubit.
§ And this is what Rabbi Yoḥanan said: Yosef of Hutzal raised a dilemma with regard to the verse: “And he prepared a partition in the midst of the House within to set there the Ark of the Covenant of the Lord” (I Kings 6:19). This was his dilemma that was raised before the Sages: With regard to what case is the verse speaking?
The Gemara explains the dilemma. Should it be read: And Solomon prepared a partition in the midst of the House within to set there, meaning that he placed the partition within the Temple and behind it he prepared a space to place the Ark, and the partition itself did not possess the sanctity of the Holy of Holies? Or perhaps this is what the verse states: A partition in the midst of the House within, i.e., the verse ends there, while the rest of the text forms a new verse. According to this interpretation, the place of the partition itself was part of the Holy of Holies, and that was where Solomon prepared a place for the Ark.
The Gemara is surprised at this explanation: And was Yosef of Hutzal really uncertain how to punctuate this verse? But wasn’t it taught in a baraita that Isi ben Yehuda says: There are five verses in the Torah whose meaning cannot be decided, i.e., it is unclear from the text how the verses should be read.
ויקרא רבה כ״א:ח׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן חֲכִינָאי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי הָלְכוּ לִלְמֹד תּוֹרָה אֵצֶל רַבִּי עֲקִיבָא בִּבְנֵי בְּרַק, שָׁהוּ שָׁם שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי הֲוָה מְשַׁלַּח וְיָדַע מַה בְּגוֹ בֵּיתֵיהּ, רַבִּי חֲנַנְיָא לֹא הֲוָה שָׁלַח וְיָדַע מַה בְּגוֹ בֵּיתֵיהּ. שָׁלְחָה לוֹ אִשְׁתּוֹ וְאָמְרָה לוֹ בִּתְּךָ בָּגְרָה בּוֹא וְהַשִּׂיאָה, וְאַף עַל פִּי כֵן צָפָה רַבִּי עֲקִיבָא בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאָמַר לָהֶם כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בַּת בּוֹגֶרֶת יֵלֵךְ וְיַשִּׂיאָהּ, יָדַע מַהוּ אוֹמֵר קָם נְסַב רְשׁוּתָא וַאֲזַל, בָּעֵי לְעַיֵּיל בְּגוֹ בֵּיתֵיהּ וְאַשְׁכְּחָה דְּפַנְיָא לְזָוִית אָחֳרֵי, מָה עֲבַד אָזַל וְיָתַב לֵיהּ עַל מַלְיוֹתְהוֹן דְּנָשֵׁי שָׁמַע קָלְהוֹן דְּטַלְיוּתָא אָמְרִין בַּת חֲנִינָא מְלוֹי קוּלְתִיךְ וּסְלֵיק לִיךְ, מֶה עָשָׂה הָלַךְ אַחֲרֶיהָ עַד שֶׁנִּכְנְסָה לְתוֹךְ בֵּיתוֹ, נִכְנַס אַחֲרֶיהָ פִּתְאֹם, לֹא הִסְפִּיקָה אִשְׁתּוֹ לִרְאוֹתוֹ עַד שֶׁיָּצָאת נִשְׁמָתָהּ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עֲנִיָּה זוֹ זוֹ שְׂכָרָהּ, לְאַחַר שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁהִמְתִּינָה לִי, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה חָזְרָה נַפְשָׁהּ לְגוּפָהּ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אַרְבָּעָה דְבָרִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָן אַף אֲנִי אֵינִי אוֹהֲבָן, הָאוֹחֵז בָּאַמָּה וּמַשְׁתִּין, וְהַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ עָרוֹם, וְהָאוֹמֵר דְּבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין אִשְׁתּוֹ בְּפַרְהֶסְיָא, וְהַנִּכְנָס לְבֵיתוֹ פִּתְאֹם וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ. רַב אָמַר אַל תִּכָּנֵס לָעִיר פִּתְאֹם, וְאַל תִּכָּנֵס לַבַּיִת פִּתְאֹם, בִּתְּךָ בָּגְרָה שַׁחְרֵר עַבְדְּךָ וּתְנֶהָ לוֹ. רַבִּי יוֹחָנָן כַּד הֲוָה סָלֵיק לְמִשְׁאַל שְׁלָמֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא הֲוָה מְבַעְבֵּעַ, עַל שׁוּם (שמות כח, לה): וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.