316

נאמר: "העוף עולה עם הגבינה על השולחן ואינו נאכל־דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים: לא עולה ולא נאכל": בית שמאי סוברים שמסתכלים על הפעולה של העלאת העוף עם הגבינה על השולחן כמות שהיא, ואין חוששים לאיסור בהעלתם על השולחן ביחד.

ואילו לשיטת בית הלל, צריך לעיין בפרטים, ולראות פעולה זו כגורם לתוצאה העלולה לנבוע מכך. יש לחשוש (מכיון ש"יצר לב האדם רע מנעוריו"^*) שאם נתיר ההעלאה על השולחן עלולה פעולה זו, לגרום לאכילתם יחד⁶⁰.

י. המחלוקת לגבי מטפחות ספרים

אחת מהמחלוקות בסדר טהרות היא (שעל פיה יובנו הדברים גם כאן):

במסכת כלים^* נאמר: "מטפחות ספרים, בין מצויירות בין שאינן מצויירות, טמאות כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים: מצויירות טהורות ושאינם מצויירות טמאות".

הגאון הרוגצ'ובי⁶¹ מסביר את מחלוקתם על יסוד הסברו של הראב"ד⁶² על ההבדל שבין "תיק" לבין "חיפוי", המבאר שה"תיק" משמש להגן על המצוי בו, ולכן הוא נטמא, כי הוא נכלל בסוג של "משמשי אדם". ואילו "חיפוי" אינו משמש להגן על המכוסה, אלא "לנוי" בלבד, ולכן הוא נטמא:

על־כך מתבססת המחלוקת בין בית שמאי לבית הל, המטפחות המצויירות משמשות לנוי לספרים העטופים בהן, ולכן חל עליהן דין של חיפוי, ולפיכך סוברים בית הלל שהן טהורות, ומטפחות שאינן מצויירות ואינן לנוי נטמאות. לעומת זאת סוברים בית שמאי שגם חיפוי כלים נטמא.

ההסבר למחלוקתם יובן לפי האמור לעיל⁶³: לפי בית שמאי, שמסתכלים על הדבר באופן כללי, ללא התחשבות בפרטים, רואים באופן כללי ששני סוגי ה"מטפחות" משמשים לכיסוי ולשמירת הכלים, ולכן הם נטמאים. אבל לפי בית הלל צריך להתחשב בפרטי הדבר, ובעניננו בפרטים המראים את מטרת השימוש של כל מין בפני עצמו: מטפחות מצויירות הן ל"נוי" עבור הכלים המכוסים, ולכן חל עליהן דין של "חיפוי", הבטל לכלי ואינו בגדר