217
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
שיחה ד
תולדות
א. דברי רש"י על "לא ידעתי...", והקשיים עליהם
על המילים "לא ידעתי יום מותי" שבפרשתנו1 אומר רש"י2: "אמר ר' יהושע בן קרחה אם מגיע אדם לפרק אבותיו ידאג חמש שנים לפניהם וחמש שנים לאחר כן, ויצחק היה בן קכ"ג*, אמר שמא לפרק אמי אני מגיע, והיא בת קכ"ז מתה, והריני בן ה' שנים סמוך לפרקה לא ידעתי יום מותי, שמא לפרק אמי, שמא לפרק אבא".
יש להבין:
א) מדוע מחפש רש"י סיבה לדברי יצחק "לא ידעתי יום מותי" בעוד אשר יצחק בעצמו אמר לפני־כן את הסיבה: "ויאמר הנה נא זקנתי"?
ב) לשם מה מציין רש"י את שמו של בעל המאמר3? מהו הדבר שאינו מובן בפירוש, ואשר ניתן להבינו באמצעות הידיעה, שאלה הם דברי ר' יהושע בן קרחה?
ב. רש"י מסביר כאן שאלה המתעוררת לאור האמור בפרשה הקודמת
ההסבר לכך הוא: בפרשה הקודמת4 נאמר "ויברך אלקים את יצחק", ורש"י מסביר "נתיירא (אברהם) לברך את יצחק, מפני שצפה את עשו יוצא ממנו, אמר: יבוא בעל הברכות ויברך את אשר ייטב בעיניו, ובא הקב"ה וברכו".
אם כך מתעוררת בפסוקנו השאלה: מדוע הרהר יצחק על יום מותו בהיותו בן מאה ועשרים ושלוש שנים? והרי בקבלו את הברכה מאת הקב"ה בעצמו, בעל הברכות, היא בודאי כללה גם אריכות ימים ולא היה יצחק צריך לדאוג בגיל זה, שהרי אברהם ושרה שקבלו ברכה מה', האריכו ימים יותר ממאה ועשרים ושלוש שנים?
לפיכך אומר רש"י שדאגת יצחק נובעת מהגיעו לגיל, שהוא חמש שנים לפני פטירת אמו, ובאומרו "הנה נא זקנתי" הוא לא התכוון לסתם זקנה, אלא לגיל המסויים, המתקרב ל"פרק אמו".
אך אפשר לתמוה: כיצד מתאים כאן כלל זה, בעוד אשר יצחק חי מאה ושמונים שנה5, הרבה יותר מאשר חמש שנים "סמוך לפרקה" של אמו? –
הערות
- 1. כז, ב.
- 2. מב"ר פס"ה, יב.
- *. כן הוא בכ"מ "קכג", וכן לקמן בפרש"י בסוף הסדרה (ממגילה יז, א) דיעקב הי' אז בן סג. ולכאורה הי' צריך לדאוג בהיותו בן קכב. וכמו שחי יצחק ה' שנים סמוך לפרק אביו והי' זה קפ שנים. ולהעיר מקו"א לאדה"ז ריש הל' ת"ת שלו.
- 3. כמדובר כמה פעמים שע"ד הרגיל אין רש"י מציין שם בעל המאמר, וע"ד שבפסוק הקודם אינו כותב שפירושיו הם בתנחומא וב"ר כאן.
- 4. כה, יא.
- 5. וישלח לה, כח. הובא כבר בפירש"י פרשתנו כה, ל.
בראשית רבה ס״ה:י״ב - הטקסט מספריא
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה הִגִּיעַ אָדָם לְפֶרֶק אֲבוֹתָיו קֹדֶם לְחָמֵשׁ שָׁנִים וּלְאַחַר חָמֵשׁ שָׁנִים יִדְאַג מִן הַמִּיתָה, שֶׁכֵּן יִצְחָק אָמַר אִם לְשָׁנָיו שֶׁל אַבָּא אֲנִי מַגִּיעַ עַד עַכְשָׁיו מִתְבַּקֵּשׁ לִי, אִם לַשָּׁנִים שֶׁל אִמִּי אֲנִי מַגִּיעַ, (בראשית כז, ב): וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי, תָּנֵי שִׁבְעָה דְּבָרִים מְכוּסִים מִבְּנֵי אָדָם, וְאֵלּוּ הֵן: יוֹם הַמִּיתָה, וְיוֹם הַנֶּחָמָה, וְעֹמֶק הַדִּין, וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ בַּמֶּה הוּא מִשְׂתַּכֵּר, וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּלִבּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּעִבּוּרָהּ שֶׁל אִשָּׁה, וּמַלְכוּת הָרְשָׁעָה אֵימָתַי נוֹפֶלֶת. יוֹם הַמִּיתָה מִנַּיִן, דִּכְתִיב (קהלת ט, יב): כִּי גַּם לֹא יֵדַע הָאָדָם אֶת עִתּוֹ. יוֹם הַנֶּחָמָה מִנַיִן, דִּכְתִיב (ישעיה ס, כב): אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה. וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּעוֹמְקוֹ שֶׁל דִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים א, יז): כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא. וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ בַּמֶּה הוּא מִשְׂתַּכֵּר, דִּכְתִיב (קהלת ג, יג): מַתַּת אֱלֹהִים הִיא. וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּלִבּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, דִּכְתִיב (ירמיה יז, י): אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב. וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּעִבּוּרָהּ שֶׁל אִשָּׁה, דִּכְתִיב (קהלת יא, ה): כַּעֲצָמִים בְּבֶטֶן הַמְּלֵאָה. וּמַלְכוּת הָרְשָׁעָה אֵימָתַי נוֹפֶלֶת, דִּכְתִיב (ישעיה סג, ד): כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי.
רש"י על בראשית כ״ה:ל׳ - הטקסט מספריא
הלעיטני. אֶפְתַּח פִּי וּשְׁפֹךְ הַרְבֵּה לְתוֹכָהּ, כְּמוֹ שֶׁשָּׁנִינוּ אֵין אוֹבְסִין אֶת הַגָּמָל אֲבָל מַלְעִיטִין אוֹתוֹ:
מן האדם האדם. עֲדָשִׁים אֲדֻמּוֹת, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם מֵת אַבְרָהָם, שֶׁלֹּא יִרְאֶה אֶת עֵשָׂו בֶּן בְּנוֹ יוֹצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה, וְאֵין זוֹ שֵׂיבָה טוֹבָה שֶׁהִבְטִיחוֹ הַקָּבָּ"ה; לְפִיכָךְ קִצֵּר הַקָּבָּ"ה ה' שָׁנִים מִשְּׁנוֹתָיו, שֶׁיִּצְחָק חַי ק"פ שָׁנָה וְזֶה קע"ה, וּבִשֵּׁל יַעֲקֹב עֲדָשִׁים לְהַבְרוֹת אֶת הָאָבֵל. וְלָמָּה עֲדָשִׁים? שֶׁדּוֹמוֹת לְגַלְגַּל, שֶׁהָאֲבֵלוּת גַּלְגַּל הַחוֹזֵר בָּעוֹלָם (וְעוֹד מָה עֲדָשִׁים אֵין לָהֶם פֶּה, כָּךְ הָאָבֵל אֵין לוֹ פֶה, שֶׁאָסוּר לְדַבֵּר, וּלְפִיכָךְ הַמִּנְהָג לְהַבְרוֹת הָאָבֵל בִּתְחִלַּת מַאֲכָלוֹ בֵּיצִים, שֶׁהֵם עֲגֻלִּים וְאֵין לָהֶם פֶּה, כָּךְ אָבֵל אֵין לוֹ פֶה, כִּדְאָמְרִינַן בְּמוֹעֵד קָטָן (מועד קטן כא:) אָבֵל כָּל שְׁלֹשָׁה יָמִים הָרִאשׁוֹנִים אֵינוֹ מֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם וְכָ"שֶׁ שֶׁאֵינוֹ שׁוֹאֵל בַּתְּחִלָּה, מִג' וְעַד ז' מֵשִׁיב וְאֵינוֹ שׁוֹאֵל וְכוּ'; בְּרַשִׁ"י יָשָׁן):
הלעיטני LET ME SWALLOW — I will open my mouth and you pour a lot in. The word is really used of feeding animals as we find the word in the Mishna, (Shabbat 155b) “One may not fatten up a camel on the Sabbath but one may put food (מלעיטין) into its mouth. ”
מן האדם האדם הזה FROM THIS RED, EVEN THIS RED THING —red lentils. On that day Abraham had died in order that he might not see his grandson Esau falling into degenerate ways. This would not have been the “good old age” (cf. 25:8) which God had promised him; therefore the Holy One, blessed be He, cut his life short by five years — for Isaac lived 180 years and he only one hundred and seventy five. Jacob was boiling lentils to provide the customary first meal for the immediate mourners. Why should lentils be the mourner’s food? Because they are round like a wheel and mourning (sorrow) is a wheel that revolves in the world (it touches everyone sooner or later as a revolving wheel touches every spot in turn) (Bava Batra 16b). And a further reason is: just as lentils have no mouth — (the word mouth פה is used in Hebrew of a serrated edge) — so, too, mourners have no mouth (appear dumb), for speech (greeting others) is forbidden to them. For this reason, also, it is customary to give eggs to a mourner as his first meal, because they are round and have no mouth (serrated edge) and similarly a mourner has no mouth (may not greet others), just as we say in Moed Katan 21b. “A mourner during the first three days (of the week of mourning) may not respond to the greeting of any person — it follows, of course, that he may not be the first to greet anyone — and from the third to the seventh day he may respond to a greeting but may not be the first to offer a greeting etc.” From “And a further reason” is to be found in an old Rashi text.
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- נא - שנת תשכ"ח - חלק ראשון ‹ שיחת ש"פ וישלח, י"ד כסלו, ה'תשכ"ח לקו"ש חט"ו ע' 217
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.