187
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
המדה" אין מודגש רק שיש בארון שני הפכים – "מדה" ו"אינו מן המדה" בבת אחת, אלא יותר מכך: הענין של "אינו מן המדה" נבע דוקא מכך שהארון היה בעל מדות מסויימות. אילו לא היה הארון בנוי במדות המדוייקות המפורשות בתורה, לא היתה בו קדושת הארון, וממילא לא היה מתרחש הנס של "אינו מן המדה".
בדומה לכך גם בנס חנוכה, לפי הדעה שלעיל: הנס התרחש דוקא על־ידי כך שהדליקו את הנרות במקדש כהלכה, וכיון שאור המנורה חייב לבוא משמן, שכלה באש כדלעיל, יוצא, שהנס של "מצאו הנרות מלאים שמן" " (שלא נגרע השמן) התרחש דוקא על־ידי שהוא היה בעל תכונה של כליון השמן.
ו. רק באופן השלישי מתרחש הנס בכל רגע
כדי להבין את הקשר שבין צורה זו של הנס לבין חנוכה, יש להסביר את ההבדל שבין שלושת ההסברים שהובאו לעיל לגבי הנס – (א) תוספת בכמות השמן, (ב) תוספת באיכות השמן, (ג) שני הפכים – כליון ואי־כליון בבת אחת:
בהסבר הראשון נראה נס רק ברגע הראשון, כאשר השמן נוסף בנס, אבל אחר־כך הוא דולק באופן טבעי.
אמנם, נס השמן קשור להדלקה, כי אילולא השמן הנסי לא היה במה להדליק את נרות המקדש, ואם כך יוצא, שעצם דליקת הנרות בשמן זה קשורה לנס, אך בכל זאת – אין הנס ניכר בגלוי. וההוכחה: מי שאינו יודע מהו מקור השמן אינו יודע שהתרחש נס.
באופן השני דולקת כמות השמן הקטנה זמן ממושך הרבה יותר מן הטבע, והנס ניכר בזמן הבעירה. אך רק תוצאת הנס נראית בזמן הבעירה, ואילו הנס עצמו כבר התרחש ברגע ששינה הקדוש־ברוך־הוא את איכות השמן וחיזקו38.
רק לפי ההסבר השלישי, שהוא
נמנע הנמנעות", מתרחש הנס בכל רגע ורגע מחדש.
ז. שלושה אופנים של קבלת עול ומסירות נפש
שלושת האופנים של הנס, כבכל ענין בתורה, קיימים גם בעבודת האדם:
הערות
- 38. שאי"ז טבע הפכית ומנגד לטבעו הקודם, רק הוספה באיכות וכח שמן זה. ושמנים שונים (אפילו בשמני זית עצמן שונים, ואפילו בזית זה עצמו – ג' זיתים הם ובהם ג' כו' (מנחות פו, א)) אינם שווים במהירות הכליון שלהם בהדלקתן – כנראה בחוש. ולהעיר מד"ה החודש ה'ש"ת פ"ב: נהפך ליש אחר ובטבע אחרת .. באותו הסוג אבל הם מיני יש הפכים זמ"ז היינו בטבעים הפכים .. והשינוי הוא בטבע הפכית ממש. וראה שם בסוף הפרק, ובד"ה החודש עטר"ת פ"א. וראה שער היחוד והאמונה פ"ב (גבי קרי"ס). וראה – ע"ד ב' סוגי נסים ביצי"מ – לקו"ש ח"ה [המתורגם] ע' 176 הערה 27 ובשוה"ג שם. לקו"ש ח"ו [המתורגם] ע' 95. חי"ח ע' 242. ואכ"מ. בהעלם קריאת שהיא ואקיימנו
תניא, שער היחוד והאמונה ב׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מִכָּאן תְּשׁוּבַת הַמִּינִים וְגִילּוּי שׁוֹרֶשׁ טָעוּתָם, הַכּוֹפְרִים בְּהַשְׁגָּחָה פְרָטִית וּבְאוֹתוֹת וּמוֹפְתֵי הַתּוֹרָה, שֶׁטּוֹעִים בְּדִמְיוֹנָם הַכּוֹזֵב, שֶׁמְּדַמִין מַעֲשֵׂה ה׳ – ״עוֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ״ לְמַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוֹתָיו, כִּי כַּאֲשֶׁר יָצָא לַצּוֹרֵף כְּלִי – שׁוּב אֵין הַכְּלִי צָרִיךְ לִידֵי הַצּוֹרֵף, כִּי אַף שֶׁיָּדָיו מְסוּלָּקוֹת הֵימֶנּוּ וְהוֹלֵךְ לוֹ בַּשּׁוּק – הַכְּלִי קַיָּים בְּתַבְנִיתוֹ וְצַלְמוֹ מַמָּשׁ כַּאֲשֶׁר יָצָא מִידֵי הַצּוֹרֵף, כָּךְ מְדַמִּין הַסְּכָלִים הָאֵלּוּ מַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
אַךְ ״טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם״, הַהֶבְדֵּל הַגָּדוֹל שֶׁבֵּין מַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ וְתַחְבּוּלוֹתָיו, שֶׁהוּא יֵשׁ מִיֵּשׁ, רַק שֶׁמְּשַׁנֶּה הַצּוּרָה וְהַתְּמוּנָה מִתְּמוּנַת חֲתִיכַת כֶּסֶף לִתְמוּנַת כְּלִי, לְמַעֲשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁהוּא יֵשׁ מֵאַיִן.
וְהוּא פֶּלֶא גָּדוֹל יוֹתֵר מִקְּרִיעַת יַם סוּף עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁ״הוֹלִיךְ ה׳ אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם״, וְ״נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד״ וּכְחוֹמָה וְאִילּוּ הִפְסִיק ה׳ אֶת הָרוּחַ כְּרֶגַע – הָיוּ הַמַּיִם חוֹזְרִים וְנִיגָּרִים בְּמוֹרָד כְּדַרְכָּם וְטִבְעָם, וְלֹא קָמוּ כְּחוֹמָה בְּלִי סָפֵק, אַף שֶׁהַטֶּבַע הַזֶּה בַּמַּיִם גַּם כֵּן נִבְרָא וּמְחוּדָּשׁ יֵשׁ מֵאַיִן, שֶׁהֲרֵי חוֹמַת אֲבָנִים נִצֶּבֶת מֵעַצְמָהּ בְּלִי רוּחַ, רַק שֶׁטֶּבַע הַמַּיִם אֵינוֹ כֵן.
וְכָל שֶׁכֵּן וְקַל וָחוֹמֶר בִּבְרִיאַת יֵשׁ מֵאַיִן, שֶׁהִיא לְמַעְלָה מֵהַטֶּבַע, וְהַפְלֵא וָפֶלֶא יוֹתֵר מִקְּרִיעַת יַם סוּף, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה שֶׁבְּהִסְתַּלְּקוּת כֹּחַ הַבּוֹרֵא מִן הַנִּבְרָא חַס וְשָׁלוֹם – יָשׁוּב הַנִּבְרָא לְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ. אֶלָּא צָרִיךְ לִהְיוֹת כֹּחַ הַפּוֹעֵל בַּנִּפְעָל תָּמִיד, לְהַחֲיוֹתוֹ וּלְקַיְּימוֹ. וְהֵן הֵן בְּחִינוֹת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶם נִבְרְאוּ.
וְעַל זֶה נֶאֱמַר: ״וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כּוּלָּם״ – אַל תִּקְרֵי ״מְחַיֶּה״, אֶלָּא ״מְהַוֶּה״, דְּהַיְינוּ, יֵשׁ מֵאַיִן, וְ״אַתָּה״ – הֵן בְּחִינוֹת הָאוֹתִיּוֹת מֵאַלֶ״ף וְעַד תָּי״ו, וְהַהֵ״א – הִיא ה׳ מוֹצָאוֹת הַפֶּה, מְקוֹר הָאוֹתִיּוֹת. וְהֵן הֵן בְּחִינוֹת אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר מֵעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת שֶׁבָּהֶם נִבְרְאוּ.
וְאַף שֶׁאֵין לוֹ דְּמוּת הַגּוּף – הֲרֵי מִקְרָא מָלֵא דִּבֶּר הַכָּתוּב: ״וַיְדַבֵּר ה׳״, ״וַיֹּאמֶר ה׳״, וְהִיא בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הַכ״ב אוֹתִיּוֹת עֶלְיוֹנוֹת לַנְּבִיאִים, וּמִתְלַבְּשׁוֹת בְּשִׂכְלָם וְהַשָּׂגָתָם בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה, וְגַם בְּמַחֲשַׁבְתָּם וְדִיבּוּרָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״רוּחַ ה׳ דִּבֶּר בִּי, וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי״, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה [בְּשַׁעַר הַנְּבוּאָה].
וּכְעֵין זֶה הִיא הִתְלַבְּשׁוּת הָאוֹתִיּוֹת בַּבְּרוּאִים, כְּדִכְתִיב: ״בִּדְבַר ה׳ שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ, וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם״, רַק, שֶׁהִיא עַל יְדֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת רַבּוֹת וַעֲצוּמוֹת, עַד שֶׁיּוֹרְדוֹת לַעֲשִׂיָּה גוּפָנִית, מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַשָּׂגַת הַנְּבִיאִים, הִיא בַּאֲצִילוּת הַמִּתְלַבֶּשֶׁת בְּעוֹלַם הַבְּרִיאָה:
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- מז - שנת תשכ"ו - חלק שלישי ‹ בס"ד. שיחת יום ה' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תשכ"ו לקו"ש חט"ו ע' 187
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.