65

אות סופית המציינת סוף מילה, ובין האותיות הסופיות עצמן היא נראית¹¹ כקו ארוך המפריד בין שני צדדין, באופן של הפרדה מוחלטת. כי בנו"ן סופית¹² אין רווח (כפי שיש, למשל, – באות קו"ף בין הרי"ש לבין התג השמאלי) שבאמצעותו ניתן לעבור מן הצד האחד למשנהו. "

ומכך שהתורה שנתה דוקא את הנו"ן של "בחרן" כדי להצביע על חרון־אף,

ויותר מכך – רק את הנו"ן, למרות שלכאורה צריך היה לשנות את כל – המילה, שהיא המילה "חרון", שאף כתובה מספר פעמים בתורה¹³ ללא וא"ו,

זוהי הוכחה שיחד עם זאת נרמז כאן שהחרון נפסק בסוף פרשה זו¹⁴. ולכן – מפרש רש"י "עד אברם חרון אף...".

ד. הפסקת החרון – לפני מות תרח – "עד אברם"

אך עדיין ניתן לשאול: למרות שהנו"ן רומזת להפרדה בין שני צדדים – ובעניננו, הפרדה בין סוף פרשת נח לבין תחילת פרשת לך לך – בכל זאת, הרי ישנן שתי דרכים כדי להביע את ההפסק: א) להדגיש את הצד החיובי – ש"חרון האף" היה קיים ונמשך עד לסוף תקופת פרשת נח. ב) את הצד השלילי

ש"חרון האף" נפסק לפני פרשת לך לך.

כיון שרש"י מפרש את המילה

בחרן", הוא היה צריך, לכאורה, להתבטא בדרך הראשונה, שחרון האף נמשך עד לסוף פרשת נח – ומדוע הוא אומר "עד אברם..."

באופן המדגיש את ביטול "חרון האף"?

אך לאמיתו של דבר אין זו קושיא כלל: תקופת פרשת נח מסתיימת בפסוק "וימת תרח בחרן"

ומותו של תרח היה, כפי שמפרש רש"י לפני כן, יותר משישים שנה לאחר בואו של אברם לארץ כנען. ואם כך, אין רש"י יכול לומר שחרון האף של הקדוש־ברוך־הוא נמשך עד מות תרח, כי כאשר הגיע אברם והאיר את העולם – לפחות שישים שנה לפני מות תרח – כבר פסק חרון האף.

לכן מדייק רש"י ואומר "עד אברם..." – בכך הוא מבהיר שלמרות שהפסקת חרון האף רמוזה על ידי הנו"ן בסוף הפרשה, בכל זאת אין היא קשורה לתקופה של

וימת תרח", אלא באופן כללי לסיום התקופה "עד אברם". בעשרת הדורות – עד לתחילת תקופת אברם.