5

וכו' ³⁴ וזה נרמז בכך שתחילת המילה בראשית מורה על תורה שבבריאה, שבעולם הבריאה קיימת ההתחלה של ענין הפירוד וכמ"ש ³⁵ "ומשם יפרד ר גו'".

לא כן כשלימוד התורה הוא עם ההקדמה של "ברכו בתורה תחילה", שאז התורה (הנלמדת) מאוחדת לגמרי עם נותן התורה, כשם שאצילות הוא עולם האחדות, "אלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות" ³⁶.

(ב) חז"ל ³⁷ אומרים: "זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה". זהו הענין של בי"ת לשון ברכה (ואל"ף " לשון ארירה): כשלימוד התורה של אדם הוא באופן של "זכה" (מלשון זיכוך) – בדרך זכה (צחה), שתחילה חש הוא בקדושת התורה ³⁸ – זו אצלו האל"ף של תורה, אז קיימת הבי"ת – ברכה, "נעשית לו סם חיים" אבל בשעה ש"לא זכה", שהבנת והשגת התורה היא אצלו ה"אל"ף" של תורה, וחסרה בחינת "זכה" וקדושת התורה (האל"ף האמיתי שבתורה) – אז נהיית,

"ל, אל"ף לשון ארירה, "נעשית לו סם מיתה".

(ג) כדי שהתורה תשפיע בעולם, שיורגש ש"יש בעל־הבית לבירה זו", יש צורך להרגיש ולחוש בתורה שלומדים, את נותן התורה – וזהו הענין של צורת האות בי"ת שהיא דומה לעולם בכך שסתומה משלוש רוחותיה ורוח צפונית אינה סגורה: בשעה שהבנת התורה והשגתה הם אצלו

בי"ת" של תורה, כי קיימת אצלו התחושה שה"אל"ף" של תורה הוא נותן התורה, הוא מתקן ומשלים בעולם את הענין שרוח צפונית אינה גדורה (דבר שנרמז באות בי"ת).

ז. עצם התורה שלמעלה מהשגה שייך רק ליהודים

על־פי כל הנ"ל יובן הטעם מדוע הזקנים תרגמו את התורה לתלמי המלך באופן כזה כאילו התורה מתחילה באל"ף – כי כל הנ"ל, שלימוד בהבנה והשגה הוא "בי"ת" של תורה, קיים רק אצל יהודים ולא אצל אומות העולם:

ההלכה היא ³⁹, ש"עכו"ם שעוסק בתורה חייב מיתה", לגוי אסור ללמוד