215
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ל"היכלות הסטרא אחרא" לא רק את הנשמה שלמטה, אלא גם את ההשפעה מדרגת ה"א תתאה – שורש ומקור הנשמה.
יש להבין: אם על ידי עבירה נקרע חבל ההמשכה, כאמור לפני כן, מדוע ימשוך ה"ראש שלמטה" עמו את ה"ראש שלמעלה", והרי חבל זה נפסק7?
כן יש להבין: בתחילה (בפרק ה') אומר אדמו"ר הזקן "שראשו אחד קשור למעלה וקצהו למטה" – את הנשמה שלמעלה הוא מכנה בשם "ראשו", ואת הנשמה שלמטה בשם "קצה" – ולאחר מכן (בפרק ו') הוא מכנה את שתיהן בשם "ראש" – "ראשו אחד למעלה וראשו השני למטה"? "
ג. שאלות על ההסבר ל"ויפח באפיו נשמת חיים"
כאשר מסביר אדמו"ר הזקן את הענין הראשון על "יעקב חבל נחלתו", לגבי קריעת החבל על ידי עבירה, הוא מצטט את הפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים"8, ומבאר, שהתורה משתמשת דוקא במלה "ויפח" כדי "להורות לנו", שכשם שכאשר האדם נופח למקום כלשהו, הרי אם יש "איזה דבר חוצץ ומפסיק בינתיים, אין הבל הנופח עולה ומגיע כלל לאותו מקום9, ככה ממש אם יש דבר חוצץ ומפסיק בין גוף האדם לבחינת הבל העליון". והוא מסביר בנמשל, ש"אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו יתברך"10, אלא
כמו שכתוב בישעיהו11: כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם".
הערות
- 7. לכאורה הי' אפשר לתרץ שדוקא בזמן הבית, ע"י איסור כרת "נכרת ונפסק חבל ההמשכה כו'", " אבל לאחר "שירדה השפעת בחי' ה"א תתאה .. בי"ס דנוגה" (אגה"ת פ"ו), מכיון שנמצאת גם " בהיכלות הסט"א, לא נעשה הפסק. אבל – אינו. כי (א) גם בזמן הגלות נעשה פגם ע"י כל עבירה, ויש חילוק בין הפגם שבשאר עבירות להפגם שבאיסורי כרת (תניא ספכ"ד. ובכ"מ) – והרי ענין הפגם הוא (לא הורדת הנפש וכו' בקליפות, כי אם) מלשון "פגימת הסכין" הפסק החבל (אגה"ת פ"ה). (ב) לאידך גיסא: תשובה תתאה, שענינה הוא להחזיר השפעת השכינה "שהמשיך במעשיו ומחשבותיו", ה"ה כן גם בזמן הבית (ראה לקמן הערה 13).
- 8. בראשית ב, ז.
- 9. וגם אז ישנו ה"ויפח" מצד למעלה, אלא שדבר החוצץ (העונות) מעכבו מלהגיע לגוף האדם. וכדיוק לשון הכתוב (המובא בתניא לקמן) עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם", שההבדלה היא מצד "ביניכם", אבל לא מצד אלקיכם". וראה לקמן הערה 42. וי"ל, שמטעם זה כותב "כמ"ש בישעי'" בכדי לרמז למ"ש שם לפנ"ז "הן לא קצרה יד ה' גו'" (משיחת ש"פ האזינו תש"ל. ע"ש בארוכה. ושם, שענין זה שייך ל(נבואת) ישעי').
- 10. החידוש שבזה על מ"ש לעיל ח"ב פ"ז (פג, ב) "שא"א כלל לומר ענין הצמצום כפשוטו" – וגם מה שהוזקק כאן דוקא להביא על זה כמה הוכחות (ובשינוי מח"ב שם) – נתבאר בלקו"ש ביאורים בלקולוי"צ על אגה"ת (קה"ת תשנ"ב) סעי' יו"ד.
- 11. נט, ב.
תניא, אגרת התשובה ו׳ - הטקסט מספריא
אָמְנָם, זֶהוּ בִּזְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַדְרֵגָה עֶלְיוֹנָה, כְּשֶׁהָיְתָה הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, וְאָז, לֹא הָיוּ מְקַבְּלִים חַיּוּת לְגוּפָם, רַק – עַל־יְדֵי נֶפֶשׁ הָאֱלֹקִית לְבַדָּהּ, מִבְּחִינַת פְּנִימִיּוּת הַשֶּׁפַע שֶׁמַּשְׁפִּיעַ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא עַל־יְדֵי שֵׁם הַוָיָ׳ בָּרוּךְ־הוּא, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.
אַךְ לְאַחַר שֶׁיָּרְדוּ מִמַּדְרֵגָתָם, וְגָרְמוּ בְּמַעֲשֵׂיהֶם סוֹד גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וּבְפִשְׁעֵיכֶם שׁוּלְּחָה אִמְּכֶם״, דְּהַיְינוּ, שֶׁיָּרְדָה הַשְׁפָּעַת בְּחִינַת הֵ״א תַּתָּאָה הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, וְנִשְׁתַּלְשְׁלָה מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה לְמַטָּה מַטָּה, עַד שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה הַשְׁפָּעָתָהּ בְּי׳ סְפִירוֹת דְּנוֹגַהּ, הַמַּשְׁפִּיעוֹת שֶׁפַע וְחַיּוּת עַל־יְדֵי הַמַּזָּלוֹת וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְהַשָּׂרִים שֶׁעֲלֵיהֶם, לְכָל הַחַי הַגַּשְׁמִי שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה, וְגַם לְכָל הַצּוֹמֵחַ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֵין לְךָ כָּל עֵשֶׂב מִלְּמַטָּה שֶׁאֵין לוֹ מַזָּל וְכוּ׳״.
וַאֲזַי, יָכוֹל גַּם הַחוֹטֵא וּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל לְקַבֵּל חַיּוּת לְגוּפָם וְנַפְשָׁם הַבַּהֲמִיוֹת כְּמוֹ שְׁאָר בַּעֲלֵי חַיִּים מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ״.
וְאַדְּרַבָּה, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז, עַל פִּי הַמְבוֹאָר מִזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי, שֶׁכָּל שֶׁפַע וְחַיּוּת הַנִּשְׁפָּעוֹת לָאָדָם הַתַּחְתּוֹן בְּשָׁעָה וְרֶגַע שֶׁעוֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה׳ בְּמַעֲשֶׂה אוֹ בְּדִיבּוּר אוֹ בְּהִרְהוּרֵי עֲבֵירָה וְכוּ׳, הַכֹּל נִשְׁפָּע לוֹ מֵהֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא הַמְבוֹאָרִים שָׁם בַּזּוֹהַר הַקָּדוֹשׁ.
וְהָאָדָם הוּא בַּעַל בְּחִירָה, אִם לְקַבֵּל הַשְׁפָּעָתוֹ מֵהֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא, אוֹ מֵהֵיכְלוֹת הַקְּדוּשָּׁה שֶׁמֵּהֶם נִשְׁפָּעוֹת כָּל מַחֲשָׁבוֹת טוֹבוֹת וּקְדוֹשׁוֹת וְכוּ׳.
כִּי ״זֶה לְעוּמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹקִים״ וְכוּ׳. וְהֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא מְקַבְּלִים וְיוֹנְקִים חַיּוּתָם מֵהִתְלַבְּשׁוּת וְהִשְׁתַּלְשְׁלוּת הַשֶּׁפַע דְּי׳ סְפִירוֹת דְּנוֹגַהּ, הַכְּלוּלָה מִבְּחִינַת טוֹב וָרָע, הִיא בְּחִינַת ״עֵץ הַדַּעַת״ וְכוּ׳, כַּנּוֹדָע לְיוֹדְעֵי חֵן.
וְהִנֵּה, ״יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ״ כְּתִיב: עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, כְּמוֹ הַחֶבֶל שֶׁרֹאשׁוֹ אֶחָד לְמַעְלָה וְרֹאשׁוֹ הַשֵּׁנִי לְמַטָּה, אִם יִמְשׁוֹךְ אָדָם בְּרֹאשׁוֹ הַשֵּׁנִי – יְנַעֲנֵעַ וְיִמָּשֵׁךְ אַחֲרָיו גַּם רֹאשׁוֹ הָרִאשׁוֹן כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהִמָּשֵׁךְ.
וְכָכָה מַמָּשׁ בְּשֹׁרֶשׁ נִשְׁמַת הָאָדָם וּמְקוֹרָהּ מִבְּחִינַת הֵ״א תַּתָּאָה הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, הוּא מַמְשִׁיךְ וּמוֹרִיד הַשְׁפָּעָתָהּ עַל־יְדֵי מַעֲשָׂיו הָרָעִים וּמַחְשְׁבוֹתָיו עַד תּוֹךְ הֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא כִּבְיָכוֹל, שֶׁמִּשָּׁם מְקַבֵּל מַחְשְׁבוֹתָיו וּמַעֲשָׂיו. וּמִפְּנֵי שֶׁהוּא הוּא הַמַּמְשִׁיךְ לָהֶם הַהַשְׁפָּעָה, לָכֵן הוּא נוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ, וְדַי לַמֵבִין.
וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֵין בְּיָדֵינוּ לֹא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים וְכוּ׳״ – ״בְּיָדֵינוּ״ דַּוְקָא, כְּלוֹמַר, בִּזְמַן הַגָּלוּת אַחַר הַחוּרְבָּן. וְזוֹהִי בְּחִינַת גָּלוּת הַשְּׁכִינָה כִּבְיָכוֹל, לְהַשְׁפִּיעַ לְהֵיכְלוֹת הַסִּטְרָא אָחֳרָא אֲשֶׁר שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ יִתְבָּרֵךְ.
וּכְשֶׁהָאָדָם עוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה – אֲזַי מְסַלֵּק מֵהֶם הַהַשְׁפָּעָה שֶׁהִמְשִׁיךְ בְּמַעֲשָׂיו וּמַחְשְׁבוֹתָיו, כִּי בִּתְשׁוּבָתוֹ מַחֲזִיר הַשְׁפָּעַת הַשְּׁכִינָה לִמְקוֹמָהּ.
וְזֶהוּ תָּשׁוּב הֵ״א תַּתָּאָה – מִבְּחִינַת גָּלוּת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְשָׁב ה׳ אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ״, כְּלוֹמַר עִם שְׁבוּתְךָ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״וְהֵשִׁיב לֹא נֶאֱמַר וְכוּ׳״:
תניא, אגרת התשובה ה׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, הַמְשָׁכַת וִירִידַת הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית לָעוֹלָם הַזֶּה לְהִתְלַבֵּשׁ בְּגוּף הָאָדָם, נִמְשְׁכָה מִבְּחִינַת פְּנִימִיּוּת וּמְקוֹר הַדִּיבּוּר, הוּא הֶבֶל הָעֶלְיוֹן, הַמְרוּמָּז בְּאוֹת הֵ״א תַּתָּאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה״, וּ״מַאן דְּנָפַח וְכוּ׳״.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״כִּי חֵלֶק ה׳ עַמּוֹ, יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ״, פֵּירוּשׁ, כְּמוֹ חֶבֶל, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, שֶׁרֹאשׁוֹ אֶחָד קָשׁוּר לְמַעְלָה וְקָצֵהוּ לְמַטָּה.
כִּי הִנֵּה, פְּשַׁט הַכָּתוּב מַה שֶּׁכָּתוּב ״וַיִּפַּח״, הוּא לְהוֹרוֹת לָנוּ, כְּמוֹ שֶׁעַל דֶּרֶךְ מָשָׁל כְּשֶׁהָאָדָם נוֹפֵחַ לְאֵיזֶה מָקוֹם, אִם יֵשׁ אֵיזֶה דָבָר חוֹצֵץ וּמַפְסִיק בֵּינְתַיִים אֵין הֶבֶל הַנּוֹפֵחַ עוֹלֶה וּמַגִּיעַ כְּלָל לְאוֹתוֹ מָקוֹם, כָּכָה מַמָּשׁ, אִם יֵשׁ דָּבָר חוֹצֵץ וּמַפְסִיק בֵּין גּוּף הָאָדָם לִבְחִינַת הֶבֶל הָעֶלְיוֹן.
אַךְ בֶּאֱמֶת, אֵין שׁוּם דָּבָר גַּשְׁמִי וְרוּחָנִי חוֹצֵץ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כִּי ״הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא״, וּ״מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ״, וְ״לֵית אֲתַר פָּנוּי מִינֵּיהּ״, ״בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד״, וְ״אִיהוּ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין וְכוּ׳״.
אֶלָּא כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּישַׁעְיָה: ״כִּי אִם עֲווֹנוֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּילִים בֵּינֵיכֶם לְבֵין אֱלֹקֵיכֶם״. וְהַטַּעַם, לְפִי שֶׁהֵם נֶגֶד רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא הַמְחַיֶּה אֶת הַכֹּל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ ה׳ עָשָׂה בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ״ (וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, שֶׁהוּא מְקוֹר הַשְׁפָּעַת שֵׁם הַוָיָ׳, וְנִרְמָז בְּקוֹצוֹ שֶׁל יוּ״ד).
וְזֶהוּ עִנְיַן הַכָּרֵת, שֶׁנִּכְרָת וְנִפְסָק חֶבֶל הַהַמְשָׁכָה מִשֵּׁם הַוָיָ׳ בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁנִּמְשְׁכָה מֵהֵ״א תַּתָּאָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת אֱמוֹר: ״וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִלְּפָנַי, אֲנִי ה׳״ – ״מִלְּפָנַי״ דַּיְיקָא.
וּבִשְׁאָר עֲבֵירוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת – עַל כָּל פָּנִים הֵן פּוֹגְמִין הַנֶּפֶשׁ, כַּנּוֹדָע; וּפְגַם, הוּא מִלְּשׁוֹן פְּגִימַת הַסַּכִּין.
וְהוּא עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, מֵחֶבֶל עָב שָׁזוּר מִתַּרְיַ״ג חֲבָלִים דַּקִּים, כָּכָה חֶבֶל הַהַמְשָׁכָה הַנִּזְכָּר לְעֵיל – כָּלוּל מִתַּרְיַ״ג מִצְוֹת, וּכְשֶׁעוֹבֵר חַס וְשָׁלוֹם עַל אַחַת מֵהֵנָּה – נִפְסָק חֶבֶל הַדַּק וְכוּ׳.
אַךְ גַּם בְּחַיָּיב כָּרֵת וּמִיתָה נִשְׁאָר עֲדַיִין בּוֹ הָרְשִׁימוּ מִנַּפְשׁוֹ הָאֱלֹקִית, וְעַל־יְדֵי זֶה יָכוֹל לִחְיוֹת עַד נ׳ אוֹ ס׳ שָׁנָה וְלֹא יוֹתֵר (וּמַה שֶּׁכָּתוּב בְּשֵׁם הָאֲרִיזַ״ל שֶׁנִּכְנְסָה בּוֹ בְּחִינַת הַמַּקִּיף וְכוּ׳ – אֵינוֹ עִנְיָן לְחַיֵּי גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף, וּמַיְירִי עַד נ׳ שָׁנָה, אוֹ בִּזְמַן הַזֶּה – כְּדִלְקַמָּן):
מצוטט ב־2 עמודים
תורת מנחם 2
- נד - שנת תשכ"ט - חלק ראשון ‹ שיחת שבת חול המועד סוכות, ה'תשכ"ט לקו"ש ח"ט ע' 215
- ע - שנת תשל"ג - חלק ראשון ‹ יום שמחת תורה, ה'תשל"ג לקו"ש ח"ט ע' 215
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.