138
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ט. פירוש רש"י קשור להלכה
כאן רואים כיצד קשור פירוש רש"י על התורה, שהוא בדרך הפשט, גם לחלק ההלכה שבתורה:
בספר "חוות יאיר"25 ישנה חקירה: האם מצות "שלח תשלח את האם" חלה כחובה דוקא כאשר לוקחים את הבנים, או בכל פעם שמוצאים קן צפור, אף כאשר אין מתכוונים לקחת את הבנים.
מפירוש רש"י זה רואים, שמלשון רש"י "מצוה קלה" באופן סתמי, ללא שום הגבלות, ובהתאם למשמעות פירושו, חייבים במצוה "שלח תשלח את האם" רק כאשר "את הבנים תקח לך", כדלעיל בסעיף ח'.
י. שכר גשמי ושכר שהוא מצוה
לפי האמור לעיל יש לומר, שבדבריו בהמשך: "אם קיימת מצות שילוח הקן סופך לבנות בית חדש ותקיים מצות מעקה, שמצוה גוררת מצוה" מתכוון רש"י לומר, שב"בית חדש" יש שני סוגי שכר: עיקר השכר, כרוב המכריע26 של היעודים שבתורה, יעודים גשמיים – סופך לבנות בית חדש", וכן מצוה "גוררת מצוה" – "תקיים מצות מעקה".
והסוג השני של השכר – "גוררת מצוה", קיים דוקא לגבי בית, כי מצות מעקה דומה למצות שילוח הקן. כלומר, לפי דרך הפשט, קיום מצוה אחת גורר רק מצוה כזו אשר דומה27 למצוה הראשונה המקויימת. ולכן גוררת מצות שילוח הקן את מצות מעקה, אשר דומה לה בכך ש: (א) גם במצות מעקה חייב יהודי רק כאשר הוא בונה בית חדש לעצמו, כמו בציווי "שלח תשלח את האם", שחל דוקא כאשר "את הבנים תקח לך"; (ב) הטעם, לפי הפשט, למצות מעקה הוא הימנעות מאכזריות: "ולא תשים דמים בביתך"28, ואף בשילוח הקן, לפי הפשט29, מתבטאת הימנעות מאכזריות.
לפי זה מובן, מדוע אין רש"י אומר "ותקיים מצות לא תזרע כרמך כלאים, לא תחרוש בשור ובחמור, לא תלבש שעטנז" – כי למצוות אלו אין דמיון מיוחד זה למצות שילוח הקן. ולכן קיים אצלם רק השכר של "ותגיע לכרם ושדה ולבגדים נאים", כמו "סופך לבנות בית חדש".
הערות
- 25. סי' סז (הובא בפתחי תשובה (ועוד) ליו"ד רסרצ"ב).
- 26. ראה לעיל הערה 2.
- 27. וע"ד בפרש"י בפרשתנו בענין עבירה גוררת עבירה (כב, יד). ולהעיר ג"כ מפרש"י (כא, יא. כא, כב). וראה מדרש תנחומא כאן שכולל שני הענינים דגוררת יחד.
- 28. כב, ח. אבל ע"ד ההלכה – ה"ז ציווי בפ"ע (ראה ספרי) ועפ"ז מובן הא דמברכין על עשיית מעקה (רמב"ם הל' ברכות פי"א הי"ב. וכ"ה בשאילתות פ' עקב) אף ש"דברים שהם משום סכנה אין מברכין עליהם" (רמב"ם שם ה"ד) ובמעקה אמרו "אחד הגג כו' וכן כל מכשול כו'" (רמב"ם הל' רוצח פי"א ה"ד. שו"ע חו"מ סתכ"ז סע' ז־ח. שו"ע אדה"ז הל' שמירת גו"נ ס"ג). ועפ"ז מובן ג"כ שבנוגע ל"כל מכשול" לא הובא המ"ע דמעקה (ראה שם).
- 29. ראה לעיל הערה 19.
משנה תורה, הלכות ברכות י״א:י״ב - הטקסט מספריא
כיצד לבש תפילין מברך להניח תפילין נתעטף בציצית מברך להתעטף ישב בסוכה מברך לישב בסוכה וכן הוא מברך להדליק נר של שבת ולגמור את הלל וכן אם קבע מזוזה לביתו מברך לקבוע מזוזה עשה מעקה לגגו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה הפריש תרומה לעצמו מברך להפריש מל את בנו מברך למול את הבן שחט פסחו וחגיגתו מברך לשחוט.
משנה תורה, הלכות רוצח ושמירת נפש י״א:ד׳ - הטקסט מספריא
אחד הגג ואחד כל דבר שיש בו סכנה וראוי שיכשל בה אדם וימות. כגון שהיתה לו באר או בור בחצירו בין שיש בו מים בין שאין בו מים חייב לעשות חוליא גבוהה עשרה טפחים. או לעשות לה כסוי כדי שלא יפול בה אדם וימות. וכן כל [ג] מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה. שנאמר השמר לך ושמור נפשך. ואם לא הסיר והניח המכשולות המביאין לידי סכנה ביטל מצות עשה ועבר בלא תשים דמים.
שולחן ערוך, חושן משפט תכ״ז - הטקסט מספריא
מִצְוֹת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת אָדָם מַעֲקֶה לְגַגּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ (דְּבָרִים כב, ח). וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בֵּית דִּירָה; אֲבָל בֵּית הָאוֹצָרוֹת וּבֵית הַבָּקָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אֵינוֹ זָקוּק לוֹ.
כָּל בַּיִת שֶׁאֵין בּוֹ ד' אַמּוֹת עַל ד' אַמּוֹת, פָּטוּר מִמַּעֲקֶה.
בַּיִת שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִים, חַיָּבִים בַּמַּעֲקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יִפּוֹל הַנּוֹפֵל מִמֶּנּוּ (דְּבָרִים כב, ח), לֹא תָּלָה אֶלָּא בַּנּוֹפֵל. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר: גַּגֶּךָ (דְּבָרִים כב, ח), לְמַעֵט בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, לְפִי שֶׁאֵינָם עֲשׂוּיִים לְדִירָה.
הָיְתָה רְשׁוּת הָרַבִּים גָּבוֹהַּ מִגַּגּוֹ, אֵינוֹ זָקוּק לְמַעֲקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יִפֹּל הַנוֹפֵל מִמֶּנּוּ (דְּבָרִים כב, ח).
גֹּבַהּ הַמַּעֲקֶה, אֵין פָּחוֹת מִי' טְפָחִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפֹּל מִמֶּנּוּ הַנֹּפֵל. וְצָרִיךְ לִהְיוֹת הַמְּחִצָּה חֲזָקָה, כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁעֵן אָדָם עָלֶיהָ וְלֹא תִּפֹּל.
כָּל הַמַּנִּיחַ גַּגּוֹ בְּלֹא מַעֲקֶה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה; וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ (דְּבָרִים כב, ח).
אֶחָד הַגַּג וְאֶחָד כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה וְרָאוּי שֶׁיִּכְשֹׁל בָּהּ אָדָם וְיָמוּת, כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה לוֹ בְּאֵר (אוֹ בּוֹר) בַּחֲצֵרוֹ, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַיִם בֵּין שֶׁאֵין בּוֹ מַיִם, חַיָּב לַעֲשׂוֹת חוּלְיָא גָבֹהַּ י' טְפָחִים, אוֹ לַעֲשׂוֹת לָהּ כִּסוּי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפֹּל בָּהּ אָדָם וְיָמוּת.
וְכֵן כָּל מִכְשׁוֹל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנַת נְפָשׁוֹת, מִצְוַת עֲשֵׂה לַהֲסִירוֹ וּלְהִשָּׁמֵר מִמֶּנּוּ וּלְהִזָּהֵר בַּדָּבָר יָפֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ (דְּבָרִים ד, ט). וְאִם לֹא הֵסִיר וְהִנִּיחַ הַמִּכְשׁוֹלוֹת הַמְבִיאִים לִידֵי סַכָּנָה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר בְּלֹא תָשִׂים דָּמִים (דְּבָרִים ד, ט).
הַרְבֵּה דְּבָרִים אָסְרוּ חֲכָמִים מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם סַכָּנַת נְפָשׁוֹת, וּקְצָתָם נִתְבָּאֲרוּ בְּטוּר יו"ד סִימָן קט"ז, וְעוֹד יֵשׁ דְּבָרִים אֲחֵרִים, וְאֵלוּ הֵן: לֹא יַנִּיחַ פִּיו עַל הַסִילוֹן הַמְקַלֵּחַ וְיִשְׁתֶּה, וְלֹא יִשְׁתֶּה בַּלַּיְלָה מֵהַבְּאֵרוֹת וּמֵהָאֲגַמִּים, שֶׁמָּא יִבְלַע עֲלוּקָה וְהוּא אֵינוֹ רוֹאֶה. הַגָּה: וּכְבָר כָּתַבְתִּי דְבָרִים אֵלּוּ סִימָן קט"ז בְּיוֹרֶה דֵעָה וע"ש.
כָּל הָעוֹבֵר עַל דְּבָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, וְאָמַר: הֲרֵינִי מְסַכֵּן בְּעַצְמִי וּמַה לַּאֲחֵרִים עָלַי בְּכָךְ, אוֹ: אֵינִי מַקְפִּיד בְּכָךְ, מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדוּת. וְהַנִּזְהָר מֵהֶם, עָלָיו תָּבֹא בִּרְכַּת טוֹב:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.