201
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
נימנות רק לפי סדר נשואיהן, ולא לפי גדולתן, ואילו בפסוק "וצלפחד בן חפר... היו לו... בנות" הן נימנות לפי הולדתן.
מדוע, אפוא, מסביר רש"י, ש"בכל המקרא", לא רק בפסוק "ותקרבנה..."8 המספר על טענתן "אבינו מת במדבר... למה יגרע שם אבינו... כי אין לו בן"9, ענין הקשור לחכמה10, אלא גם בפסוק "וצלפחד... היו לו... בנות", שאינו קשור לחכמה, אלא רק להולדתן, גם שם "מנאן לפי חכמתן", ודוקא בפסוקנו מנאן לפי גדולתן בשנים?
ב. טענה של חכמה, ולכן "לפי חכמתן"
ניתן להסביר, שהסיבה לדברי רש"י, שגם בפעם הראשונה נימנות בנות צלפחד "לפי חכמתן" היא:
המסופר בתורה "וצלפחד... לא היו לו בנים כי אם בנות" מהווה הקדמה11 למסופר לאחר מכן, שבנות אלו טענו "אבינו מת במדבר... ובנים לא היו לו... תנה לנו אחוזה..."12, טענה המצביעה על חכמה, ולכן הן נימנות גם בהקדמה לטענתן "לפי חכמתן".
לפי הסבר זה מובן מדוע אפשר לומר שבפסוק זה "מנאן לפי חכמתן", אך עדיין הרבה יותר פשוט לומר, שבפסוק ההוא, שלמעשה אין מדובר בו על התביעה, אלא רק מסופר בו ש"לא היו לו בנים כי אם בנות", הן נימנות לפי הולדתן.
ואם כך עדיין נותר הקושי בעינו: כיון שלפעמים נישאת הצעירה לפני הבכירה, מנין מסיק רש"י שבפסוק "וצלפחד... היו לו... בנות" הן נימנות לפי חכמתן, ולא לפי סדר הולדתן?
ג. אם "שקולות" אין צורך בסיבה לשינוי הסדר
לאחר שמסביר רש"י מדוע בפסוקנו מוזכרות בנות צלפחד בסדר אחר מאשר בכל המקרא, ש"כאן מנאן לפי גדולתן... ובכל המקרא מנאן לפי חכמתן", הוא מוסיף ואומר: "ומגיד ששקולות זו כזו"13.
בכך אין מובן:
א) אם "בכל המקרא מנאן לפי חכמתן" הרי מובן, שהבנות הנימנות "בכל המקרא" ראשונות, גדולות יותר
הערות
- 8. פנחס כז, א.
- 9. שם, ג־ד.
- 10. ואף שההוכחה ל"חכמניות היו" הוא מזה ש"אם הי' לו בן לא היו תובעות כלום" (רש"י שם, ד) – הרי מובן אשר [נוסף לזה, שכללות ענין הטענה בדין נוגע לחכמה. וראה ב"ב שם] בנוגע לטענה זו בפרט, ש"ראתה עינם מה שלא ראתה עינו של משה" (רש"י שם, ז) – ודאי נוגע ענין החכמה.
- 11. שהרי בכל הפקודים נמנו רק בנים ולא בנות (ולהעיר מפרש"י שם כו, מו).
- 12. וכן הפסוק (יהושע יז, ג) "ולצלפחד בן חפר גו' לא היו לו בנים כ"א בנות גו' מחלה ונועה גו'", הוא הקדמה ל"ותקרבנה גו'" שבפסוק שלאח"ז.
- 13. וכדעת תנא דבי ר"י (ב"ב שם). אבל ראה לקמן הערה 22 ובשוה"ג שם.
רש"י על במדבר כ״ז:ד׳ - הטקסט מספריא
למה יגרע שם אבינו. אָנוּ בִּמְקוֹם בֵּן עוֹמְדוֹת, וְאִם אֵין הַנְּקֵבוֹת חֲשׁוּבוֹת זֶרַע, תִּתְיַבֵּם אִמֵּנוּ לְיָבָם (בבא בתרא קיט):
כי אין לו בן. הָא אִם הָיָה לוֹ בֵן, לֹא הָיוּ תוֹבְעוֹת כְּלוּם, מַגִּיד שֶׁחַכְמָנִיּוֹת הָיוּ (שם):
למה יגרע שם אבינו WHY SHOULD THE NAME OF OUR FATHER BE DONE AWAY — We stand in the place of male children, and if you say that females are not regarded as issue in respect to inheritance, then our mother should marry her deceased husband’s brother (cf. Deuteronomy 25:5, 6) (Bava Batra 119b).
כי אין לו בן [WHY SHOULD OUR FATHER'S NAME BE DONE AWAY WITH] BECAUSE HE HATH NO SON — Thus it follows that if he had had a son they would have made no claim of any kind: this tells us that they were women of intelligence (Sifrei Bamidbar 133:4; cf. Bava Batra 119b).
רש"י על במדבר כ״ז:ז׳ - הטקסט מספריא
כן בנות צלפחד דברת. כְּתַרְגּוּמוֹ, "יָאוּת" — כָּךְ כְּתוּבָה פָרָשָׁה זוֹ לְפָנַי בַּמָּרוֹם, מַגִּיד שֶׁרָאֲתָה עֵינָן מַה שֶּׁלֹּא רָאֲתָה עֵינוֹ שֶׁל מֹשֶׁה (תנחומא):
כן בנות צלפחד דברת. יָפֶה תָּבְעוּ, אַשְׁרֵי אָדָם שֶׁהַקָּבָּ"ה מוֹדֶה לִדְבָרָיו (ספרי):
נתן תתן. שְׁנֵי חֲלָקִים, חֵלֶק אֲבִיהֶן שֶׁהָיָה מִיּוֹצְאֵי מִצְרַיִם, וְחֶלְקוֹ עִם אֶחָיו בְּנִכְסֵי חֵפֶר (בבא בתרא קי"ח):
והעברת. לְשׁוֹן עֶבְרָה הוּא בְּמִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ בֵּן לְיָרְשׁוֹ. דָּ"אַ — עַל שֵׁם שֶׁהַבַּת מַעֲבֶרֶת נַחֲלָה מִשֵּׁבֶט לְשֵׁבֶט, שֶׁבְּנָהּ וּבַעְלָהּ יוֹרְשִׁין אוֹתָהּ — שֶׁ"לֹא תִסֹּב נַחֲלָה" (במדבר ל"ו) לֹא נִצְטַוָּה אֶלָּא לְאוֹתוֹ הַדּוֹר בִּלְבַד (בבא בתרא ק"כ) — וְכֵן וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ, בְּכֻלָּן הוּא אוֹמֵר "וּנְתַתֶּם" וּבַבַּת הוּא אוֹמֵר "וְהַעֲבַרְתֶּם":
כן בנות צלפחד דברת THE DAUGHTERS OF ZELOPHEHAD SPEAK RIGHT — Understand the word כן as the Targum does: יאות rightly, properly. God said: Exactly so is this chapter written before me on High (The Law has long since been fixed) (Sifrei Bamidbar 134:1). This tells us that their eye saw what Moses’ eye did not see. (They had a finer perception of what was just in the law of inheritance than Moses had.) (cf. Midrash Tanchuma, Pinchas 8).
כן בנות צלפחד דברת — “They have made a fair claim”. Happy is the person with whose words the Holy One, blessed be He, agrees (Sifrei Bamidbar 134:1).
נתן תתן lit., GIVING THOU SHALT GIVE [A POSSESSION OF AN INHERITANCE AMONGST THEIR FATHER’S BRETHREN] — This suggests: thou shalt give two portions, viz., the portion of their father (אחזת נחלה) who was one of those who came out of Egypt, and his portion that he should have had together with his brothers (נחלה בתוך אחי אביהם) in the property of his father Hefer (who also was one of those who left Egypt) (cf. Rashi on Numbers 26:55) (cf. Sifrei Bamidbar 134:1; Bava Batra 118b).
והעברת — This is an expression (also) denoting “wrath” and it is used here instead of a form of נתן found throughout the chapter to suggest that God’s wrath is directed against one who leaves no son to be his heir (Bava Batra 116a). Another explanation is that the form of העבר “causing to pass” is exceptionally used in the case of a daughter being her father’s heiress because a daughter as heiress ordinarily causes the inheritance to pass from one tribe to another tribe, since her son and her husband are her heirs (Sifrei Bamidbar 134:2; Bava Batra 147a), for it must be born in mind that the command (Numbers 36:7), “The inheritance shall not move from tribe to tribe” was laid only upon that generation (Bava Batra 120a). And so, for the same reason, we have this verb used in (v. 8): “Then ye shall cause his inheritance to pass to his daughter”, for you see that in all of them (the other cases mentioned here) it says, ונתתם, “and ye shall give” (vv. 9, 10, 11), but in the case of a daughter it says, והעברתם, “and ye shall cause it to pass”.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.