277

והביאור בזה:

ההפרש שבין מצה ליין הוא יי, שמצה הוא בחי' (קטנות) אבא (חכמת), ויין הוא בחי' בינה [שזהו הטעם על מה שמצה היא במספר ג' -- ג' מצות שבקערה, ויין במספר ד' -- ד' כוסות -- כי מוחין דאבא הם ג', ומוחין דאימא הם ד/.

וזה מתאים גם עם ההפרש שבין מצה ליין בפשטות, שמצה היא ,לחם עוני" לפי ש,אין בה טעם כמו חמץ"**, משא"כ יין, הרי לא רק שיש לו טעם אלא שגירם גם שמחה ותענוג, ועד ש,אין אומרים שירה אלא על היין"" - כי התגלות עתיק (תענוג) היא בבינה.

וזהו הטעם מה שאצל הבעש"ט הי' רק הענין של ,סעודת משיח" (שעיקר סעודה ה"ה לחם) מצה, ונשיאי חב"ד הוסיפו גם הענין של ד' כוסות -- כי ענינה של חסידות חב"ד היא (לא רק לגלות ולפרסם תורת הבעש"ט -- שלכן גם ההנהגה ד,סעודת משיח" נתפרסמה ע"י נשיאי חב"ד, כנ"ל -- אלא גם) להסביר את תורת הבעש"ט בהבנה והשגה וכו' ולהכניס בה טעם ותענוג וכו -- שכ"ז נרמז בענין ד' כוסות.

יו"יד, והנה גם בהתקופה של החסידות חב"ד, עיקר ההבנה וההסברה בתורת החסידות -- באופן שלימוד תורת החסידות תהי' בהבנה והעמקה וכו', דוגמת לימוד סוגיא בנגלה -- נתחדש ע"י אדמו"ר נ"ע, ובתקופה זו גופא -- עיקר ענין זה נתחדש בשנת תרס'"ו, ע"י אמירת ההמשך הידוע דשנה ההיא.

ויל שזהו הטעם שענין שתיית הד' כוסות באחש"פ נתגלה ע"י כ"ק אדמו"ר נ"ע ובשנת תרס"ו -- כי עיקר גילוי החסידות [ההכנה והכלי יי לביאת המשיח] באופן של הבנה והסברה וכו' נתחדש יי בשנה ההיא.

יא הענינים שלמעלה נמשכים ע"י עבודתינו מעין הענינים הנמשכים, וכהלשון המובא בכ"מ בדא'ח: ,.באתערותא דלתתא -- אתערותא דלעילא'. ובלשון המשנה" -- ,במדה שאדם מודד בה מודדין לו", ובגמרא שם -- ,במדה לא בטיל". ואם במדת :כו' כן, במדה טובה שמרובה ממדת כו" -- על אחת כמה וכמה.