136
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
אנשים נשים וילדים – בזכות העצומה של שבח והלל לשמו הקדוש של " הקדוש־ברוך־הוא. באותו ישוב התגורר יהודי זקן מופלג, תלמיד חכם גדול, שהיה פרוש מכל עניני העולם הזה, וכבר יותר מיובל שנים הוא יושב " יומם ולילה ולומד את התורה הקדושה בפרישות ובקדושה. כל ימיו היה יושב בתענית ומעוטר בטלית ובתפילין עד לשעת המנחה המאוחרת, ורק לאחר תפילת ערבית היה טועם מעט לחם ומים.
כאשר ניגש הבעל־שם־טוב, שהיה לבוש בבגדי כפרי פשוט, לגאון זה בחדר פרישותו שבפינת בית הכנסת, ושאלו אודות מצבו בבריאות, ואם יש לו כל צרכו, לא התייחס אליו הלה כלל. הבעל־שם־טוב שאלו שאלות אלו מספר פעמים, עד אשר הגאון כעס ביותר והורה לבעל־שם־טוב באצבעו לכיוון הדלת, לאות שיעזבנו. אמר הבעל־שם־טוב לגאון: רבי, מדוע אינך מספק לקדוש־ברוך־הוא, כביכול, את פרנסתו וכו'?10 בשומעו דברים אלו נותר הגאון נבוך, כיצד יהודי כפרי פשוט מדבר על הקדוש־ברוך־הוא, כביכול, שיש לספק לו פרנסה, וכדומה.
הבעל־שם־טוב, אשר ידע את מחשבותיו של הגאון, אמר לו: היהודים "יושבים" (ניזונים) מהפרנסה שמספק להם הקדוש־ברוך־הוא, וממה
יושב" (מתפרנס) הוא, כביכול? על כך אומר דוד המלך בתהלים "ואתה קדוש" – ומהי פרנסתך – "יושב תהלות ישראל": הקדוש־ברוך־הוא
יושב" על תהלות ושבחי ישראל, אשר מודים ומשבחים לה' יתברך על הבריאות ועל הפרנסה שהוא מעניק להם. ועבור מלות שבח אלו, שמשבחים ישראל לה', מברכם הקדוש־ברוך־הוא בבני חיי ומזוני רויחא.
ג. התכלית: דירה בתחתונים
יש להבין: אמנם, כדי ש"ואתה קדוש" (אשר מצד עצמו הוא קדוש ומובדל מכל העולמות) יהיה "יושב" (כלומר, יורד ו"נמשך" למטה, אשר המשכה זו נקראת "בשם ישיבה כמו היושב שמשפיל קומתו"11), יש צורך בעבודתם של ישראל, אך, לכאורה, אפשר להגיע לכך גם באמצעות לימוד התורה12,
ואם כך, מדוע אמר זאת הבעל־שם־טוב לגאון, אשר למד תורה יומם ולילה במשך יותר מיובל13 שנים,
הערות
- 10. ראה במאמר שם ס"ב בביאור מרז"ל (שהש"ר פ"א, ט בסופו) "רעיתי – מפרנסתי".
- 11. לקו"ת שם כט, ג.
- 12. וראה לקו"ת בהר מ, סע"א ואילך, שענין רעיתי" (ראה לעיל הערה 10) הוא ע"י התורה – לכו לחמו בלחמי.
- 13. שנקרא "עולם" (תדבא"ר פ"ו. מכילתא ורש"י משפטים כא, ו. וראה בחיי וציוני שם).
רש"י על שמות כ״א:ו׳ - הטקסט מספריא
אל האלהים. לְבֵית דִּין; צָרִיךְ שֶׁיִּמָּלֵךְ בְּמוֹכְרָיו שֶׁמְּכָרוּהוּ לוֹ (שם):
אל הדלת או אל המזוזה. יָכוֹל שֶׁתְּהֵא הַמְּזוּזָה כְשֵׁרָה לִרְצֹעַ עָלֶיהָ, תַּ"לֹ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת, בַּדֶּלֶת וְלֹא בַמְּזוּזָה, הָא מַה תַּ"לֹ אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה? הִקִּישׁ דֶּלֶת לִמְזוּזָה, מַה מְּזוּזָה מֵעוֹמֵד אַף דֶּלֶת מֵעוֹמֵד (שם):
ורצע אדניו את אזנו במרצע. הַיְמָנִית, אוֹ אֵינוֹ, אֶלָּא שֶׁל שְׂמֹאל? תַּ"לֹ אֹזֶן אֹזֶן לִגְזֵרָה שָׁוָה, נֶאֱמַר כָּאן וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ, וְנֶאֱמַר בִּמְצֹרָע תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית (ויקרא י"ד), מַה לְּהַלָּן הַיְמָנִית, אַף כָּאן הַיְמָנִית; וּמָה רָאָה אֹזֶן לֵרָצַע מִכָּל שְׁאָר אֵבָרִים שֶׁבַּגּוּף? אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: אֹזֶן זֹאת שֶׁשָּׁמְעָה עַל הַר סִינַי לֹא תִגְנֹב, וְהָלַךְ וְגָנַב, תֵּרָצַע. וְאִם מוֹכֵר עַצְמוֹ, אֹזֶן שֶׁשָּׁמְעָה עַל הַר סִינַי כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, וְהָלַךְ וְקָנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ, תֵּרָצַע. רַבִּי שִׁמְעוֹן הָיָה דּוֹרֵשׁ מִקְרָא זֶה כְּמִין חֹמֶר: מַה נִּשְׁתַּנּוּ דֶּלֶת וּמְזוּזָה מִכָּל כֵּלִים שֶׁבַּבַּיִת? אָמַר הַקָּבָּ"ה דֶּלֶת וּמְזוּזָה שֶׁהָיוּ עֵדִים בְּמִצְרַיִם כְּשֶׁפָּסַחְתִּי עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וְאָמַרְתִּי כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים – עֲבָדַי הֵם וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים – וְהָלַךְ זֶה וְקָנָה אָדוֹן לְעַצְמוֹ, יֵרָצַע בִּפְנֵיהֶם (קידושין כ"ב):
ועבדו לעלם. עַד הַיּוֹבֵל; אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְעוֹלָם כְמַשְׁמָעוֹ? תַּ"לֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשׁוּבוּ (ויקרא כ"ה), מַגִּיד שֶׁחֲמִשִּׁים שָׁנָה קְרוּיִים עוֹלָם; וְלֹא שֶׁיְּהֵא עוֹבְדוֹ כָּל חֲמִשִּׁים שָׁנָה, אֶלָּא עוֹבְדוֹ עַד הַיּוֹבֵל, בֵּין סָמוּךְ בֵּין מֻפְלָג (קידושין ט"ו):
אל האלהים means to the court. He (the slave) should take counsel with his vendors (the court) because it was they who sold him to him (the master) (Mekhilta).
אל הדלת או אל המזוזה TO THE DOOR OR TO THE DOORPOST — From this statement you might think that the doorpost is also a proper thing upon which the servant’s ear may be pierced! Scripture, however, states, (Deuteronomy 15:17) “[Then thou shalt take an awl], and thrust it through his ear and into the door” — into the door but not into the doorpost. If this be so, what is the purpose of Scripture stating here “[to the door] or to the doorpost”? By this juxtaposition it only compares the door with the doorpost. What is the characteristic of the doorpost? It is something perpendicular! So, too, the door must during the act of performation be in a perpendicular position (on its hinges), not detached as, for instance, lying on the ground (Mekhilta; Kiddushin 22b).
ורצע אדניו את אזנו במרצע AND HIS LORD SHALL BORE HIS EAR THROUGH WITH THE AWL — “His ear” means his right ear. Or perhaps this is not so, but Scripture means his left ear? Scripture however uses the term אזן here and it uses אזן in another passage, thereby suggesting an analogy based upon verbal similarity; viz., here it is said “and his lord shall bore his ear (אזנו) through”, and of the leper it is said, (Leviticus 14:25) “and the priest shall put it upon the tip of the right ear (אזנו הימית) of him that is to be cleansed”. — How is it in that latter passage? It is the right ear! So here, too, it is the right ear. — What is the reason that the ear had to be pierced rather than any other limb of the servant’s body? Rabban Jochanan ben Zaccai said: That ear which heard on Mount Sinai, (Exodus 20:13) “Thou shalt not steal” and yet its owner went and stole and was therefore sold as a slave — let it be pierced! Or, in the case of him who sold himself from destitution, having committed no theft, the reason is: That ear which heard on Mount Sinai what I said, (Leviticus 25:55) “For unto Me the children Israel are servants” and yet its owner went and procured for himself another master — let it be pierced! (Mekhilta; Kiddushin 22b). Rabbi Simeon interpreted this verse like a jewel (i. e. giving it an ethical signification): In what respect are door and doorpost different from all other objects in the house that they should be singled out for this purpose? God, in effect, said: door and doorpost that were eye-witnesses in Egypt when I passed over the lintel and the two doorposts, freeing Israel from slavery, and when I said, (Leviticus 25:55) “For unto Me the children of Israel are servants” — servants to Me but not servants of servants (of human beings), and yet this man went and procured another master for himself — let him be pieced in their presence (i. e. let them be eye-witnesses now when this man voluntarily prolongs his state of slavery)! (Kiddushin 22b.)
ועבדו לעלם AND HE SHALL SERVE HIM FOR EVER — This means until the Jubilee. Or, perhaps this is not so, but לעולם means for ever as is its usual meaning? Scripture however, states, (Leviticus 25:10) “[And ye shall sanctify the fiftieth year and proclaim liberty throughout all the land unto all the inhabitants thereof] and ye shall return every man unto his family”. A comparison of these two passages tells us that a period of fifty years is termed עולם. This does not, however, imply that he has to serve him a whole period of fifty years, but that he has to serve him until the year of the Jubilee (the fiftieth year) whether this be close at hand or far ahead (Kiddushin 15a; Mekhilta).
מצוטט ב־2 עמודים
מאמרים מלוקטים 1
- חלק א ‹ בס"ד. יום ב' דראש-השנה ה'תשמ"ג לקו"ש ח"ז ע' 136
כתר שם טוב ספרי הבעל שם טוב 1
- הוספות ‹ ס לקו"ש ח"ז ע' 136
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.