98
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
לטהרו גם מהטומאה שפשטה מהנגע16.
י. "כל ימיו" בתשובה עילאה
פירוש רש"י כולל גם "יינה של תורה"17, כדלהלן:
נגעים נגרמים בעיקר עקב חטא לשון הרע18. וכיון שזהו חטא כללי, כדברי הרמב"ם19, שלשון הרע גורמת לתוצאות גרועות ביותר, עד כדי "לדבר באלקים וכופרין בעיקר", מובן, שבדיני הטהרה מהנגעים נכללים דרכי ואופני התשובה על החטאים בכללות, ולא רק על חטא זה עצמו20:
כשם שכאשר יש נגע בבגד, הרי גם לאחר שכיבסו והוסר הנגע, יש לכבסו שנית, כך גם כאשר יהודי חוטא, הרי גם לאחר שעשה תשובה ונמחל לו החטא לחלוטין, הוא זקוק עדיין לקרבן עולה, ובזמן הגלות – לתעניות, עד שיהא "מרוצה וחביב לפניו יתברך כקודם החטא"21.
וניתן לטעות ולחשוב, שכיון שעדיין יש צורך בתעניות, הרי מוכח מכך, שהחטא עדיין קיים בו – על כך מלמד רש"י, שגם על ידי הכיבוס הראשון
סר ממנו הנגע לגמרי", וכדברי אדמו"ר הזקן21 "שנמחל לו לגמרי", אך הוא עדיין אינו "מרוצה וחביב לפניו יתברך כקודם החטא" רק מפני שנשארה השפעה מסויימת שגרם החטא, אך החטא עצמו כבר הוסר.
לכן, יהודי צריך אמנם להיות "כל ימיו" בתשובה22, אך כיון שהחטא כבר הוסר על ידי תשובה תתאה, אין תשובתו צריכה להיעשות על ידי כיבוס החטא – כיבוס מלשון ליבון, אלא על ידי טבילה "במי הדעת
הערות
- 16. ומ"מ הוזקק רש"י להביא הוכחה מהתרגום, כי מכיון שבפשטות, הלשון וכבס שנית מורה כפירוש הראב"ע, לכן מביא רש"י הוכחה נוספת לפירושו מהתרגום.
- 17. היום יום ע' כד.
- 18. פירש"י עה"ת שמות ד, ו. תזריע יג, מו. מצורע יד, ד. ועוד – לענין נגעי אדם. וברמב"ם סוף הל' טומאת צרעת גם לענין נגעי בגדים ונגעי בתים. (בנוגע לנגעי בתים, פירש רש"י (מצורע יד, לד) "לפי שהטמינו כו'". אבל בנוגע נגעי בגדים, הרי אין שייך טעם זה (ובפרט שבנגעי בתים הדיוק הוא מ"ונתתי"), ומסתבר שהוא בשביל לה"ר).
- 19. שם. שבכתוב. (ב) "אם כשכבסוהו בתחלה עפ"י כהן" ו"סר ממנו הנגע לגמרי" הם שני ענינים שונים, והוצרך רש"י לפרשם בשני דיבורים ["אשר תכבס – אם כשכבסוהו בתחלה עפ"י כהן". "וסר מהם הנגע – לגמרי"] – ומזה מוכרח שכוונתו ב"אם כשכבסוהו" הוא לפרש האופן ד"וסר", כבפנים ההערה.
- 20. ראה פירש"י מצורע שם.
- 21. אגה"ת פ"ב.
- 22. שבת קנג, א.
רש"י על ויקרא י״ד:ל״ד - הטקסט מספריא
ונתתי נגע צרעת. בְּשׂוֹרָה הִיא לָהֶם שֶׁהַנְּגָעִים בָּאִים עֲלֵיהֶם; לְפִי שֶׁהִטְמִינוּ אֱמוֹרִיִּים מַטְמוֹנִיּוֹת שֶׁל זָהָב בְּקִירוֹת בָּתֵּיהֶם כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָיוּ יִשְֹרָאֵל בַּמִּדְבָּר, וְעַל יְדֵי הַנֶּגַע נוֹתֵץ הַבַּיִת וּמוֹצְאָן (ויקרא רבה י"ז):
ונתתי נגע צרעת [WHEN YOU COME TO THE LAND …]I WILL PUT THE PLAGUE OF THE LEPROSY — This was an announcement to them that these plagues would come upon them (Sifra, Metzora, Section 5 4; Horayot 10a), because the Amorites concealed treasures of gold in the walls of their houses during the whole 40 years the Israelites were in the wilderness (in order that these might not possess them when they conquered Palestine,) and in consequence of the plague they would pull down the house and discover them (Leviticus Rabbah 17:6).
תניא, אגרת התשובה ב׳ - הטקסט מספריא
אַךְ כָּל זֶה לְעִנְיַן כַּפָּרָה וּמְחִילַת הֶעָוֹן, שֶׁנִּמְחָל לוֹ לְגַמְרֵי מַה שֶּׁעָבַר עַל מִצְוֹת הַמֶּלֶךְ כְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה שְׁלֵימָה, וְאֵין מַזְכִּירִין לוֹ דָּבָר וַחֲצִי דָּבָר בְּיוֹם הַדִּין לְעָנְשׁוֹ עַל זֶה חַס וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם־הַבָּא, וְנִפְטָר לְגַמְרֵי מִן הַדִּין בָּעוֹלָם־הַבָּא.
אָמְנָם, שֶׁיִּהְיֶה לְרָצוֹן לִפְנֵי ה׳ וּמְרוּצֶּה וְחָבִיב לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ כְּקוֹדֶם הַחֵטְא, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְקוֹנוֹ מֵעֲבוֹדָתוֹ – הָיָה צָרִיךְ לְהָבִיא קָרְבַּן עוֹלָה אֲפִילוּ עַל מִצְוַת עֲשֵׂה קַלָּה שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת וּמִיתַת בֵּית־דִּין, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים עַל פָּסוּק ״וְנִרְצָה לוֹ״; וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דִזְבָחִים, דְּעוֹלָה מְכַפֶּרֶת עַל מִצְוַת עֲשֵׂה, וְהִיא דוֹרוֹן לְאַחַר שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה וְנִמְחַל לוֹ הָעוֹנֶשׁ.
וּכְאָדָם שֶׁסָּרַח בַּמֶּלֶךְ וּפִיְּיסוֹ עַל־יְדֵי פְּרַקְלִיטִין וּמָחַל לוֹ, אַף־עַל־פִּי־כֵן, שׁוֹלֵחַ דּוֹרוֹן וּמִנְחָה לְפָנָיו שֶׁיִּתְרַצֶּה לוֹ לִרְאוֹת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ (וּלְשׁוֹן ״מְכַפֶּרֶת״, וְכֵן מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה ״וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו״ – אֵין זוֹ כַּפָּרַת נַפְשׁוֹ, אֶלָּא לְכַפֵּר לִפְנֵי ה׳ לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְקוֹנוֹ, כִּדְאִיתָא שָׁם בַּגְּמָרָא, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן״).
וְעַכְשָׁיו, שֶׁאֵין לָנוּ קָרְבָּן לְהָפִיק רָצוֹן מֵה׳ – הַתַּעֲנִית הוּא בִּמְקוֹם קָרְבָּן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא ״שֶׁיְּהֵא מִיעוּט חֶלְבִּי וְדָמִי שֶׁנִּתְמַעֵט – כְּאִלּוּ הִקְרַבְתִּי לְפָנֶיךָ וְכוּ׳״.
וְלָכֵן מָצִינוּ בְּכַמָּה תַּנָּאִים וְאַמוֹרָאִים, שֶׁעַל דָּבָר קַל הָיוּ מִתְעַנִּים תַּעֲנִיּוֹת הַרְבֵּה מְאֹד, כְּמוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, שֶׁהָיָה מַתִּיר שֶׁתְּהֵא פָּרָה יוֹצְאָה בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ בְּשַׁבָּת, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים, וּפַעַם אַחַת יָצְאָה כֵּן פָּרָתוֹ שֶׁל שְׁכֶנְתּוֹ וְלֹא מִיחָה בָּהּ, וְהוּשְׁחֲרוּ שִׁינָּיו מִפְּנֵי הַצּוֹמוֹת עַל שֶׁלֹּא קִיֵּים דִּבְרֵי חֲבֵירָיו; וְכֵן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁאָמַר: ״בּוֹשְׁנִי מִדִּבְרֵיכֶם בֵּית שַׁמַּאי״, וְהוּשְׁחֲרוּ שִׁינָּיו מִפְּנֵי הַצּוֹמוֹת; וְרַב הוּנָא, פַּעַם אַחַת נִתְהַפְּכָה לוֹ רְצוּעָה שֶׁל תְּפִילִּין, וְהִתְעַנָּה מ׳ צוֹמוֹת; וְכָהֵנָּה רַבּוֹת.
וְעַל יְסוֹד זֶה, לִימֵּד הָאֲרִיזַ״ל לְתַלְמִידָיו עַל פִּי חָכְמַת הָאֱמֶת, מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת לְכַמָּה עֲוֹנוֹת וַחֲטָאִים, אַף שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת וְלֹא מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, כְּמוֹ, עַל הַכַּעַס – קנ״א תַּעֲנִיּוֹת וְכוּ׳; וַאֲפִילוּ עַל אִיסּוּר דְּרַבָּנָן, כְּמוֹ סְתָם יֵינָם – יִתְעַנֶּה ע״ג תַּעֲנִיּוֹת וְכוּ׳; וְכֵן עַל בִּיטּוּל מִצְוַת עֲשֵׂה דְּרַבָּנָן, כְּמוֹ תְּפִלָּה – יִתְעַנֶּה ס״א תַּעֲנִיּוֹת וְכוּ׳.
וְדֶרֶךְ כְּלָל, סוֹד הַתַּעֲנִית הִיא סְגוּלָּה נִפְלָאָה לְהִתְגַּלּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא, כְּמוֹ הַקָּרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: ״רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה׳״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּישַׁעְיָה: ״הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה׳״, מִכְּלָל, שֶׁהַצּוֹם הַנִּרְצֶה הוּא יוֹם רָצוֹן:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.