48

שיחה א

הפסח

א.>

א. תקנת חז"ל ביום טוב שחל בשבת

בכל חג יש ענינים יחודיים שבהם הוא נבדל מהחגים האחרים. כך גם לגבי פסח, בכל שנה. ובמיוחד כאשר הוא חל, כבשנה זו, בשבת, שאז ניכרת יותר יחודיותו משאר החגים, כפי שיוסבר להלן.

בגמרא¹ נאמר, שאין תוקעים בשופר ב"יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת", כי "הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין... גזירה שמא יטלנו בידו ויוליכנו אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים". ומסיימת שם הגמרא²: "והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה", שמאותה סיבה – שמא יעבירנו – אין נוטלים את הלולב בסוכות שחל בשבת, ואין קוראים את המגילה בפורים שחל בשבת.

שואלים ה"אחרונים"³: לפי זה צריך היה לגזור, לכאורה, שגם בפסח שחל בשבת לא יאכלו מצה ומרור, לא ישתו ארבע כוסות, ולא יאמרו את ההגדה, ובמיוחד כאשר לגבי המצה והמרור ושתיית ארבע הכוסות יש הלכות רבות ומפורטות, יותר מאשר בשופר ובמגילה, ועל־אחת־כמה־וכמה בלולב, שאי־הבקיאות בו הוא לגבי "נענועו או ברכתו"⁴?

ב. בפסח הולכים הבקיאים אל הבתים

בין התשובות לשאלה זו⁵:

בפסח הלכו הבקיאים אל בתיהם של אלו שאינם בקיאים, כדי לערוך עבורם את הסדר, ולומר עמם את ההגדה⁶. ולכן אין קיים בפסח החשש "שמא ילך אצל הבקי ללמוד"⁷.

אך תירוץ זה אינו מובן:

א) בודאי יש אנשים שמתביישים להראות שהם עמי הארץ ואינם בקיאים בהלכות, ובמיוחד אנשים שבכל זאת יודעים לומר את ההגדה וכדומה, ואל אנשים אלו אין הבקיאים באים. ואם