46
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
י. מעלת הכהנים והכפרה המוחלטת
לפי כל האמור לעיל יובן הקשר שבין תוכן ההפניה "ועיין מה שכתוב בביאור על פסוק יביאו לבוש מלכות", על הגילוי הנובע מהצמצום, לבין הענין של "זה קרבן אהרן ובניו", המוסבר במאמר דיבור המתחיל "ואכלתם אכול". וכן הקשר שבין ההפניה ל"סוף דיבור המתחיל חייב אינש לבסומי בפוריא", שבו מדובר על ההעלם שממנו נובע הגילוי, לבין הענין של "שבעת ימי המילואים", שמופיע בהמשך למאמר דיבור המתחיל "והיה אור הלבנה כאור החמה":
הוסבר לפני כן, בסעיף א', שמעלת הכהנים, שבגינה הם זכו לכהונה, ושבקשר אליה הוקרב במיוחד "זה קרבן אהרן ובניו", היא, שהם לא השתתפו בחטא העגל, ולהיפך, הם הענישו את המשתתפים וכו'.
מכך מובן, שמעלתם זו ש"כל השבט כשר"47 נבעה דוקא מכך ששאר השבטים היו שונים בפרט זה. שבלי להתחשב בכך שיהודים אחרים נכשלו בחטא, נשמרו ממנו הכהנים, ואדרבה: התעוררה אצלם תנועה הפכית של קנאת ה', עד ש"הרגו איש את
ב אחיו..."48, ועל ידי כך זכו "להיות
כ כהנים למקום"7.
כלומר, הגילוי מנשמתם היה כה עצום, שהוא בקע והחדיר אור אפילו בתקופה של חושך כה כפול ומכופל, כאשר רוב שבטי ישראל לא עמדו בנסיון של חטא העגל49.
אך בכל זאת, גילוי אור זה הוא עדיין בהגבלה. ולכן אין בו די כדי לכפר על חטא העגל, ואדרבה: היה צורך ב"הרגו...". יוצא מכך, שהדבר דומה לאופן הראשון של גילוי האור, שהוסבר לעיל, שבכוחו לבקוע את חושך הצמצום, אך לא להפוך את הצמצום עצמו לאור.
לעומת זאת, על ידי הקרבנות של שבעת ימי המילואים, התכפר חטא העגל לגמרי50,
כיון שהם הגיעו לאחר תשובה מאהבה, שבה זדונות נעשו לו כזכיות51. כמפורש בפירוש רש"י52, שהעגל של יום השמיני למילואים – שיא השלימות של ימי המילואים – מכפר על מעשה העגל שעשה,
וזאת בדומה לאופן השני, כאשר
הערות
- 47. רש"י תשא לב, כו.
- 48. תשא שם, כז־כח.
- 7.
- 49. ויש לקשר ענין זה גם עם המבואר בלקו"ת (ז, ד ואילך) עה"פ זה קרבן אהרן ובניו, כי הכוונה "מהאוכל יצא מאכל" הוא [לא רק להתמי' שבזה, "א] גם שיציאת ה"מאכל" היא דוקא "מהאוכל". שע"י ירידתו "לאכול" ולברר הבחינות שלמטה ממנו, מתעלה הוא להיעשות "מאכל" לגבי הבחינות שלמעלה ממנו.
- 50. ראה אגה"ת פ"ב.
- 51. יומא פו, ב.
- 52. פרשתנו ט, ב. ועיין אוה"ח כאן.
תניא, אגרת התשובה ב׳ - הטקסט מספריא
אַךְ כָּל זֶה לְעִנְיַן כַּפָּרָה וּמְחִילַת הֶעָוֹן, שֶׁנִּמְחָל לוֹ לְגַמְרֵי מַה שֶּׁעָבַר עַל מִצְוֹת הַמֶּלֶךְ כְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה שְׁלֵימָה, וְאֵין מַזְכִּירִין לוֹ דָּבָר וַחֲצִי דָּבָר בְּיוֹם הַדִּין לְעָנְשׁוֹ עַל זֶה חַס וְשָׁלוֹם בָּעוֹלָם־הַבָּא, וְנִפְטָר לְגַמְרֵי מִן הַדִּין בָּעוֹלָם־הַבָּא.
אָמְנָם, שֶׁיִּהְיֶה לְרָצוֹן לִפְנֵי ה׳ וּמְרוּצֶּה וְחָבִיב לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ כְּקוֹדֶם הַחֵטְא, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְקוֹנוֹ מֵעֲבוֹדָתוֹ – הָיָה צָרִיךְ לְהָבִיא קָרְבַּן עוֹלָה אֲפִילוּ עַל מִצְוַת עֲשֵׂה קַלָּה שֶׁאֵין בָּהּ כָּרֵת וּמִיתַת בֵּית־דִּין, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים עַל פָּסוּק ״וְנִרְצָה לוֹ״; וְכִדְאִיתָא בַּגְּמָרָא פֶּרֶק קַמָּא דִזְבָחִים, דְּעוֹלָה מְכַפֶּרֶת עַל מִצְוַת עֲשֵׂה, וְהִיא דוֹרוֹן לְאַחַר שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה וְנִמְחַל לוֹ הָעוֹנֶשׁ.
וּכְאָדָם שֶׁסָּרַח בַּמֶּלֶךְ וּפִיְּיסוֹ עַל־יְדֵי פְּרַקְלִיטִין וּמָחַל לוֹ, אַף־עַל־פִּי־כֵן, שׁוֹלֵחַ דּוֹרוֹן וּמִנְחָה לְפָנָיו שֶׁיִּתְרַצֶּה לוֹ לִרְאוֹת פְּנֵי הַמֶּלֶךְ (וּלְשׁוֹן ״מְכַפֶּרֶת״, וְכֵן מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה ״וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו״ – אֵין זוֹ כַּפָּרַת נַפְשׁוֹ, אֶלָּא לְכַפֵּר לִפְנֵי ה׳ לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְקוֹנוֹ, כִּדְאִיתָא שָׁם בַּגְּמָרָא, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן״).
וְעַכְשָׁיו, שֶׁאֵין לָנוּ קָרְבָּן לְהָפִיק רָצוֹן מֵה׳ – הַתַּעֲנִית הוּא בִּמְקוֹם קָרְבָּן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא ״שֶׁיְּהֵא מִיעוּט חֶלְבִּי וְדָמִי שֶׁנִּתְמַעֵט – כְּאִלּוּ הִקְרַבְתִּי לְפָנֶיךָ וְכוּ׳״.
וְלָכֵן מָצִינוּ בְּכַמָּה תַּנָּאִים וְאַמוֹרָאִים, שֶׁעַל דָּבָר קַל הָיוּ מִתְעַנִּים תַּעֲנִיּוֹת הַרְבֵּה מְאֹד, כְּמוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, שֶׁהָיָה מַתִּיר שֶׁתְּהֵא פָּרָה יוֹצְאָה בִּרְצוּעָה שֶׁבֵּין קַרְנֶיהָ בְּשַׁבָּת, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים, וּפַעַם אַחַת יָצְאָה כֵּן פָּרָתוֹ שֶׁל שְׁכֶנְתּוֹ וְלֹא מִיחָה בָּהּ, וְהוּשְׁחֲרוּ שִׁינָּיו מִפְּנֵי הַצּוֹמוֹת עַל שֶׁלֹּא קִיֵּים דִּבְרֵי חֲבֵירָיו; וְכֵן רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, שֶׁאָמַר: ״בּוֹשְׁנִי מִדִּבְרֵיכֶם בֵּית שַׁמַּאי״, וְהוּשְׁחֲרוּ שִׁינָּיו מִפְּנֵי הַצּוֹמוֹת; וְרַב הוּנָא, פַּעַם אַחַת נִתְהַפְּכָה לוֹ רְצוּעָה שֶׁל תְּפִילִּין, וְהִתְעַנָּה מ׳ צוֹמוֹת; וְכָהֵנָּה רַבּוֹת.
וְעַל יְסוֹד זֶה, לִימֵּד הָאֲרִיזַ״ל לְתַלְמִידָיו עַל פִּי חָכְמַת הָאֱמֶת, מִסְפַּר הַצּוֹמוֹת לְכַמָּה עֲוֹנוֹת וַחֲטָאִים, אַף שֶׁאֵין בָּהֶן כָּרֵת וְלֹא מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, כְּמוֹ, עַל הַכַּעַס – קנ״א תַּעֲנִיּוֹת וְכוּ׳; וַאֲפִילוּ עַל אִיסּוּר דְּרַבָּנָן, כְּמוֹ סְתָם יֵינָם – יִתְעַנֶּה ע״ג תַּעֲנִיּוֹת וְכוּ׳; וְכֵן עַל בִּיטּוּל מִצְוַת עֲשֵׂה דְּרַבָּנָן, כְּמוֹ תְּפִלָּה – יִתְעַנֶּה ס״א תַּעֲנִיּוֹת וְכוּ׳.
וְדֶרֶךְ כְּלָל, סוֹד הַתַּעֲנִית הִיא סְגוּלָּה נִפְלָאָה לְהִתְגַּלּוּת רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ־הוּא, כְּמוֹ הַקָּרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: ״רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה׳״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּישַׁעְיָה: ״הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַה׳״, מִכְּלָל, שֶׁהַצּוֹם הַנִּרְצֶה הוּא יוֹם רָצוֹן:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.