ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך ז ויקרא שיחה ג

23

קובץ ה-PDF השיחה כולה מצוטט ב־2 עמודים חיפוש חדש

מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.

התשובה: צדיקים, אף אלו המגיעים לדרגה של עובדי ה' באהבה רבה בתענוגים, הם בבחינת "יש מי שאוהב"²⁹, "מציאות דקדושה", כי יש להם תענוג בעבודתם, ולפיכך הם מגיעים רק לדרגת הרצון. ואילו בעלי תשובה, שעבודתם הרוחנית היא מתוך "ביטול", משום שאינם מרוצים ממצבם וחפצים להתנתק ממנו – "אסורה מכאן"³⁰, מגיעים לבעל הרצון³¹.

וזוהי המשמעות של "עד דלא ידע " בין ארור המן לברוך מרדכי"³²: הכוח להפיכת "ארור המן" ל"ברוך מרדכי" נובע רק מהעבודה של "לא ידע", דרגת ההתבטלות שמעל לטעם ודעת, שדוקא היא מגיעה לדרגה של "איני יודע באיזה מהם חפץ...", ומשם נמשך הכוח להפיכת "ארור המן"³³ ל"ברוך מרדכי"³⁴.

ו. התחלת וסוף הפרשה –

ניגודים?

ענין זה של "עד דלא ידע..." נרמז בשני הקצוות של התחלת פרשת ויקרא וסופה:

בתחילת הפרשה מדובר על דרגה נעלית ביותר. כדברי רש"י על "ויקרא אל משה": "לכל דברות ולכל אמירות ולכל ציוויים קדמה קריאה, לשון חיבה". בקריאה כזו³⁵, המשמעות של

קדמה" אינה רק בזמן, אלא גם במעלה. כלומר, הקריאה "לשון חיבה" היא גם כן ענין בפני עצמו³⁶, הנעלה

הערות

29. תניא פל"ה, לז.
30. רש"י שמות ג, ג. וקאי על התנועה דתשובה (תורת הבעש"ט עה"פ וירא מלאך הוי' אליו (נדפס בסה"ש תש"ב ע' 46). ד"ה מן המיצר תש"ה בתחלתו).
31. ראה עד"ז ד"ה תקעו הנ"ל פ"ז.
32. ראה עד"ז תו"א צט, ריש ע"ד (וראה להלן בשוה"ג להערה 55). ד"ה אמר רבא חייב אינש תש"ח פ"י.
33. היינו הניצוצות שבו, אבל לא את "המן" עצמו כנ"ל הערה 20; 28. וגם ענין זה נרמז ב"עד דלא ידע", שגם בבחי' "לא ידע", ישנו שיעור – "עד" (ראה עד"ז ד"ה אמר רבא כו' הנ"ל שם).
34. ראה עד"ז המשך ר"ה תרצ"ה (בסה"מ קונטרסים ח"ב) בסופו, ד"ה היום הרת עולם " תשי"ג, שהענין ד"אתהפכא חשוכא לנהורא" הוא מצד יכולת העצמות אשר היכולת להאיר ושלא להאיר הו"ע אחד – ולכן ע"י גילוי בחי' זו, אפשר להפוך גם את החשך לאור. עיי"ש.
35. משא"כ באם קורא אותו (לא משום חיבה, אלא) משום "שלא יאמר אדם דבר לחבירו אא"כ קורהו" (יומא ד, ב), שאז אדרבה: הקריאה היא הכנה להדיבור ולמטה ממנו.
36. ועפי"ז יובן מ"ש רש"י "יכול אף להפסקות היתה קריאה ת"ל וידבר לדיבור היתה קריאה ולא להפסקות. ומה היו הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה" – דלכאורה: מה נוגע לפסוק זה לבאר "ומה היו הפסקות משמשות" – כי מכיון שהקריאה לשון חיבה הו"ע בפ"ע שאינו נוגע ל"וידבר" (ומה שהקריאה קדומה לדיבור, היינו רק לפי שאין רגיל והווה לקרוא את מישהו כשאין מדברים אליו), לכן בפשטות (אלולי הלימוד מ"וידבר" שלדיבור היתה קריאה ולא להפסקות) הי' צריך לומר שגם להפסקות היתה קריאה – בכדי לבטאות את החיבה יותר, ושכל צורך ההפסקות היתה רק בכדי שיהי' אפשר ענין הקריאה – חיבה. אבל אחרי שמ"וידבר" למדים אנו שלא היתה קריאה להפסקות, הוקשה לי' לרש"י ומה היו הפסקות משמשות (ומתרץ) ליתן כו'". (ומה שהפירוש "יכול אף להפסקות היתה קריאה" כתב רש"י בד"ה ויקרא אל משה השני – אף שהטעם לס"ד זו הוא לפי שקריאה הוא לשון חיבה (שבד"ה שלפני') – נתבאר בארוכה בההתועדות).

מצוטט ב־2 עמודים

לקוטי שיחות 2

כרך ה ‹ לך לך ‹ שיחה א ‹ 66 לקו"ש ח"ז ע' 23
כרך יד ‹ וילך ‹ שיחה א ‹ 130 לקו"ש ח"ז ע' 23

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 19 עמודים.