78
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
הסוברות, שגם ביום השני יש סכנה, ולדעתם, אדרבה: ביום זה הסכנה גדולה יותר מאשר ביום השלישי. וכיצד מובנים לפי שיטות אלו דברי הגמרא8?
ב) אף לפי דברי הר"ן, שביום השני אין סכנה, קשה: מצות ביקור חולים היא גם לגבי חולה שאינו מסוכן9, ואם כך, מדוע10 לא ביקר הקדוש־ברוך־הוא את אברהם ביום השני11?
ג. "אין מבקרין... אלא מיום שלישי"
בעל "אור החיים" הקדוש משיב, שהקדוש־ברוך־הוא דחה את ביקור החולים אצל אברהם עד ליום השלישי כי "אין מבקרין את החולה אלא מיום שלישי והלאה"12. אמנם, "קרובים נכנסים מיד לבקרו"13, והרי הקדוש־ברוך־הוא "קרוב" לישראל, כנאמר14 "מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו", אך למרות זאת לא בא הקדוש־ברוך־הוא לבקרו עד היום השלישי, כי הסיבה לכך שקרובים נכנסים מיד היא, שביקורם לא יגרום לפרסום מחלתו של האדם15, בעוד אשר ביקורם של רחוקים יפרסם זאת – "אוושא מילתא"16. וסיבה זו אינה מתאימה לגבי הקדוש־ברוך־הוא, אשר למרות היותו קרוב, הרי ביקור זה הוא "בפרסום16 כל העולמות".
הערות
- 8. באוה"ח כאן: "וראיתי בגירסת הטור שלא כ' יום ג' אלא מלמד שבא הקב"ה לבקר את החולה". ובסיום פירושו: "ואולי כי הסוברים כן (שאין הפרש בין יום א' ליום ב') גורסים כגירסת הטור". וצ"ע, שהרי גם רש"י ס"ל שאין הפרש כו' (כמצויין בהערה הקודמת), ובכ"ז מדגיש בפירושו לאחרי שכתב לבקר סתם: "א"ר חמא ב"ח יום שלישי כו'"*.
- 9. כמובן מפשטות סוגיית הש"ס (נדרים לט, סע"ב ואילך), ברמב"ם הל' אבל פי"ד ובטושו"ע יו"ד סשל"ה. – ולהעיר אשר בכלל, חולי המילה וסכנה שבזה סוג בפ"ע הוא וכדמוכח מהא דחייבו תורה לימול, ממרז"ל דעד אלישע לא הי' חולה שנתרפא (ב"מ פז, א) ועוד.
- 10. ובפרט, שהמצוה דביקור חולים למדו רז"ל (סוטה יד, א) ממה שהקב"ה ביקר את אברהם.
- 11. בחדא"ג מהרש"א לב"מ שם, דמכיון שגם להשיטות שביום א' וב' יש יותר סכנה "ביום ג' החולשה גוברת יותר" (ראה וישלח לד, כה ובת"א שם. וראה גם ר"ן שם) – לכן בא הקב"ה לבקרו ביום ג', כי אז "הוא עיקר מצות הביקור". עיי"ש. אבל אינו מובן שהרי פשוט שגם בב' ימים הראשונים ישנה המצוה, ולמה לא ביקרו הקב"ה גם בימים אלו*?
- 12. רמב"ם שם ה"ה. ובירושלמי פאה פ"ג ה"ז, וטושו"ע שם – אחר ג' ימים. באוה"ח שם כתב (ע"פ מרז"ל נדרים מ, א: יומא קדמאה כו') שרק ביום א' אין מבקרין, ולכן תירץ זה לדעת הר"ן שביום ב' ליכא סכנה. אך לפי מ"ש הרמב"ם, תירוצו הוא גם לדעת רש"י.
- 13. ירושלמי שם. טושו"ע שם (וידועה התמי' על שלא הביא הרמב"ם דין זה).
- 14. ואתחנן ד, ז.
- 15. ב"ח ביו"ד שם.
- 16. לשון האוה"ח שם.
- . ואין שייך לתרץ בזה שבפירושו עה"ת, מכיון שהוא בדרך הפשט, ס"ל דלא כבפירושו לש"ס – כי (א) הרי זה (מתי הסכנה היא יותר) ענין של מציאות. (ב) פירוש זה מביא רש"י בשם ר' חמא בר' חנינא.
- . בחדא"ג שם "וכן אמרו דאין מבקרין החולה עד אחר ג' ימים". אבל ראה לקמן סעיף ג', שאי"ז שייך לנדו"ד.
משנה תורה, הלכות אבל י״ד - הטקסט מספריא
מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה לשאת על הכתף ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור וכן לשמח הכלה והחתן ולסעדם בכל צרכיהם ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות.
שכר הלויה מרובה מן הכל והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה שנאמר וירא והנה שלשה אנשים ולוויים יותר מהכנסתן אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים.
כופין ללוייה כדרך שכופין לצדקה ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום ואם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם כאילו שפכו דמים אפילו המלוה את חבירו ארבע אמות יש לו שכר הרבה וכמה שיעור לויה שחייב אדם בה הרב לתלמיד עד עבורה של עיר והאיש לחבירו עד תחום שבת והתלמיד לרב עד פרסה ואם היה רבו מובהק עד שלש פרסאות.
בקור חולים מצוה על הכל אפילו גדול מבקר את הקטן ומבקרין הרבה פעמים ביום וכל המוסיף משובח ובלבד שלא יטריח וכל המבקר את החולה כאילו נטל חלק מחליו והקל מעליו וכל שאינו מבקר כאילו שופך דמים.
אין מבקרין את החולה אלא מיום שלישי והלאה ואם קפץ עליו החולי והכביד מבקרין אותו מיד ואין מבקרין את החולה לא בשלש שעות ראשונות ביום ולא בשלש אחרונות מפני שהן מתעסקין בצרכי החולה ואין מבקרין לא חולי מעיים ולא חולי העין ולא מחושי הראש מפני שהבקור קשה להן.
הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל ולא על גבי מקום גבוה ולא למעלה ממראשותיו אלא מתעטף ויושב למטה ממראשותיו ומבקש עליו רחמים ויוצא.
יראה לי שנחמת אבלים קודם לבקור חולים שנחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים.
מי שהיה לפניו מת וכלה מניח את הכלה ומתעסק עם המת וכן הוא אומר לב חכמים בבית אבל וגו' מת וכלה שפגעו זה בזה בדרך מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה עוברין מלפני המלך.
מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת הכלה במה דברים אמורים בשאין לו כל צרכו אבל יש לו כל צרכו אין מבטלין וכל שאין מתעסקין בתורה חייבין להתעסק עמו.
מת אחד בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה עד שיקברוהו ואם יש לו מי שיתעסק בצרכיו מותרין.
תלמיד חכם שמת אפילו היו עמו עד ששים רבוא מבטלין תלמוד תורה להוצאתו היו ששים רבוא אין מבטלין ואם היה מלמד לאחרים אין לו שיעור אלא מבטלין הכל להוצאתו.
קוברין מתי עכו"ם ומנחמין אביליהם ומבקרין חוליהם מפני דרכי שלום.
בתי הקברות אסורין בהנאה כיצד אין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין עושין בהן מלאכה ולא קורין בהן ולא שונין בהן כללו של דבר אין ניאותין בהן ולא נוהגין בהן קלות ראש לא ילך אדם בתוך ארבע אמות של קבר ותפילין בידו וספר תורה בזרועו ולא יתפלל שם וברחוק ארבע אמות מותר.
המוליך עצמות ממקום למקום לא יתנם בדיסקיא ויניחם על גבי חמורו וירכב עליהם מפני שנוהג בהן מנהג בזיון ואם היה מתיירא מפני הגנבים ומפני הליסטים מותר.
אין מפנין את המת מקבר לקבר אפילו מבזוי למכובד ואם היה בתוך שדהו מפנהו אפילו ממכובד לבזוי.
אין קוברין מת על גבי מת ולא שני מתים כאחד שבזיון הוא וקטן הישן עם אמו נקבר עמה.
עפר הקבר אינו אסור בהנאה שאין קרקע עולם נאסרת אבל קבר הבניין אסור בהנאה.
הבונה קבר למת לא נאסר עד שיכנס בו המת ואפילו הטיל בו נפל נאסר בהנאה.
נפש שנעשה לשם חי ושם בו המת והוסיף בו דימוס אחר לשם המת אע"פ שפנה המת הכל אסור בהנאה ואם הכיר את התוספת חולץ אותה והשאר מותר נעשה לשם המת כיון שהוטל בו המת נאסר אע"פשפנהו.
הבונה קבר לאביו והלך וקברו בקבר אחר הרי זה לא יקבר בו מת אחר עולמית והקבר הזה אסור בהנאה מפני כבוד אביו.
המת אסור בהנאה כולו חוץ משערו שהוא מותר בהנאה מפני שאינו גופו וכן ארונו וכל תכריכיו אסורין בהנאה אבל כלים המוכנים לתכריך לא נאסרו בהנאה אפילו ארג בגד למת לא נאסר עד שיגיע במטה הנקברת עמו שאין ההזמנה אוסרת.
כל הכלים שזורקין על המת על המטה הנקברת עמו אסורין בהנאה שלא יתחלפו בתכריכין.
היו אביו ואמו מזרקין כלים בחמתן על המת מצוה על אחרים להצילן ואם הגיעו למטה הנקברת עמו אין מצילין אותן.
מלמדין את האדם שלא יהא חבלן ולא יפסיד את הכלים וישליכם לחבלה מוטב לתתם לעניים ואל ישליכם לרמה ותולעה וכל המרבה כלים על המת עובר בלא תשחית.
מלך שמת עוקרין סוס שהיה רוכב עליו ועגלה שהיתה מושכת בקרון שהיה יושב בו מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה מקום שאין עושה אותה טריפה ומושיבין ישיבה על קברו שבעה ימים שנאמר וכבוד עשו לו במותו זה שהושיבו לו ישיבה על קברו ונשיא שמת אין מבטלין ישיבתו יתר על שלשים יום.
מלך או נשיא שמת יש להן לשרוף מטתו וכל כלי תשמישו ואין בזה דרך האמורי ולא משום השחתה שנאמר בשלום תמות ובמשרפות אבותיך הראשונים ישרפו לך:סליקו להו הלכות אבל בס"ד.
שולחן ערוך, יורה דעה של״ה - הטקסט מספריא
מִצְוָה לְבַקֵּר חוֹלִים. הַקְּרוֹבִים וְהַחֲבֵרִים נִכְנָסִים מִיָּד; וְהָרְחוֹקִים, אַחַר ג' יָמִים. וְאִם קָפַץ עָלָיו הַחֹלִי, אֵלּוּ וָאֵלּוּ נִכְנָסִים מִיָּד. (טוּר בְּקִצוּר מס' ת"ה לְהָרַמְבַּ"ן).
אֲפִלּוּ הַגָּדוֹל יֵלֵךְ לְבַקֵּר הַקָּטָן, וַאֲפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים בַּיּוֹם, וַאֲפִלּוּ בֶּן גִּילוֹ. וְכָל הַמּוֹסִיף הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ לוֹ. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּשׂוֹנֵא יָכוֹל לֵילֵךְ לְבַקֵּר חוֹלֶה (מהרי"ל קצ"ז), וְלֹא נִרְאֶה לִי, אֶלָּא לֹא יְבַקֵּר חוֹלֶה, וְלֹא יְנַחֵם הָאָבֵל שֶׁהוּא שׂוֹנְאוֹ, שֶׁלֹּא יַחֲשֹׁב שֶׁשָּׂמֵחַ לְאֵידוֹ, וְאֵינוֹ לוֹ אֶלָּא צַעַר, כֵּן נִרְאֶה לִי (ש"ס פ' כ"ג).
הַמְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה, לֹא יֵשֵׁב עַל גַּבֵּי מִטָּה, וְלֹא עַל גַּבֵּי כִּסֵא, וְלֹא עַל גַּבֵּי סַפְסָל, אֶלָּא מִתְעַטֵּף וְיוֹשֵׁב לְפָנָיו, שֶׁהַשְּׁכִינָה לְמַעְלָה מֵרַאֲשׁוֹתָיו. הַגָּה: וְדַוְקָא כְּשֶׁהַחוֹלֶה שׁוֹכֵב עַל הָאָרֶץ, דְּהַיּוֹשֵׁב גָּבוֹהַּ מִמֶּנּוּ, אֲבָל כְּשֶׁשּׁוֹכֵב עַל הַמִּטָּה מֻתָּר לֵישֵׁב עַל כִּסֵּא וְסַפְסָל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר"ן, וְכֵן נוֹהֲגִין).
אֵין מְבַקְּרִין הַחוֹלֶה בְּג' שָׁעוֹת רִאשׁוֹנוֹת שֶׁל יוֹם, מִפְּנֵי שֶׁכָּל חוֹלֶה, מֵקֵל עָלָיו חָלְיוֹ בַּבֹּקֶר, וְלֹא יָחוּשׁ לְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים. וְלֹא בְּג' שָׁעוֹת אַחֲרוֹנוֹת שֶׁל יוֹם, שֶׁאָז מַכְבִּיד עָלָיו חָלְיוֹ, וְיִתְיָאֵשׁ מִלְּבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים. וְכָל שֶׁבִּקֵּר וְלֹא בִּקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים, לֹא קִיֵּם הַמִּצְוָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן).
כְּשֶׁמְּבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים, אִם מְבַקֵּשׁ לְפָנָיו, יָכוֹל לְבַקֵּשׁ בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁיִּרְצֶה. וְאִם מְבַקֵּשׁ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, לֹא יְבַקֵּשׁ אֶלָּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ.
יִכְלֹל אוֹתוֹ בְּתוֹךְ חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁיֹּאמַר: הַמָּקוֹם יְרַחֵם עָלֶיךָ בְּתוֹךְ חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל. וּבְשַׁבָּת אוֹמֵר: שַׁבָּת הִיא מִלִּזְעֹק, וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא.
אוֹמְרִים לוֹ שֶׁיִּתֵּן דַּעְתּוֹ עַל עִנְיָנָיו, אִם הִלְוָה אוֹ הִפְקִיד אֵצֶל אֲחֵרִים, אוֹ אֲחֵרִים הִלְווּ אוֹ הִפְקִידוּ אֶצְלוֹ, וְאַל יִפְחַד מִפְּנֵי זֶה מֵהַמָּוֶת.
אֵין מְבַקְּרִין לֹא לְחֹלִי מֵעַיִם וְלֹא לְחֹלִי הָעַיִן וְלֹא לְחֹלִי הָרֹאשׁ. וְכֵן כָּל חֹלִי דְּתָקִיף לֵיהּ עָלְמָא וְקָשֶׁה לֵיהּ דִּבּוּרָא אֵין מְבַקְּרִין אוֹתוֹ בְּפָנָיו, אֶלָּא נִכְנָסִין בַּבַּיִת הַחִיצוֹן וְשׁוֹאֲלִין וְדוֹרְשִׁין בּוֹ אִם צְרִיכִין לְכַבֵּד וְלִרְבֹּץ לְפָנָיו, וְכַיּוֹצֵא בוֹ, וְשׁוֹמְעִין צַעֲרוֹ וּמְבַקְּשִׁים עָלָיו רַחֲמִים.
מְבַקְּרִין חוֹלֵי עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.
בְּחוֹלֵי מֵעַיִם אֵין הָאִישׁ מְשַׁמֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה, אֲבָל הָאִשָּׁה מְשַׁמֶּשֶׁת אֶת הָאִישׁ. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חוֹלֶה בְּבֵיתוֹ, יֵלֵךְ אֵצֶל חָכָם שֶׁבָּעִיר שֶׁיְּבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים (נ"י פֶּרֶק י"נ), וְכֶן נָהֲגוּ לְבָרֵךְ חוֹלִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, לִקְרֹא לָהֶם שֵׁם חָדָשׁ, כִּי שִׁנּוּי הַשֵּׁם קוֹרֵעַ גְּזַר דִּינוֹ. נִחוּם אֲבֵלִים, קוֹדֵם לְבִקּוּר חוֹלִים (כָּל בּוֹ).
אור החיים על בראשית ל״ד:כ״ה - הטקסט מספריא
וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר וְאֶת חֲמוֹר וְגוֹ׳. קָשֶׁה, לָמָּה יַהַרְגוּ מִי שֶׁלֹּא חָטָא? וְעוֹד, לָמָּה לֹא הִקְדִּימוּ בְּבַעַל עֲבֵרָה תְּחִלָּה?
אָכֵן הִנֵּה בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא הָיָה בְּדַעְתָּם לַהֲרֹג אֶלָּא בַּעַל עֲבֵירָה, אֶלָּא שֶׁכָּל בְּנֵי הָעִיר רָצוּ לַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ כְּנֶגְדָּם לְבַל יַהַרְגוּ מַלְכָּם, אֲשֶׁר עַל כֵּן הֲרָגוּם מִדִּין רוֹדֵף, וְהוּא אָמְרוֹ וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר, וּבָזֶה הִשִּׂיגוּ לַהֲרֹג אֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם, וְזוּלַת זֶה לֹא הָיוּ יְכוֹלִין לִנְקֹם נָקָם מֵהַמְחֻיָּב לָהֶם מִיתָה.
עוֹד טַעַם שֶׁהָרְגוּ כָּל בְּנֵי הָעִיר, לְצַד שֶׁהֵם הָיוּ בְּעֵזֶר שְׁכֶם לִגְזוֹל דִּינָה, וּבְנֵי נֹחַ מְחֻיָּבִים מִיתָה עַל הַגָּזֵל, אֲבָל עַל הָעֲרָיוֹת אֵין חִיּוּב כִּי דִינָה לֹא הָיְתָה אֵשֶׁת אִישׁ.
וְתִמְצָא שֶׁאָמַר הַכָּתוּב ״אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם״ (בראשית לד:כו), הֲרֵי כִּנָּה הַמַּעֲשֶׂה לְכֻלָּם. הָא לָמַדְתָּ שֶׁיַּד כֻּלָּם שָׁוָה בַּגְּזֵלָה. וְטַעַם שֶׁלֹּא אָמַר ״אֲשֶׁר גָּזְלוּ אֲחוֹתָם״ שֶׁהוּא עִקַּר הֶעָוֹן שֶׁעָלָיו נִתְחַיְּבוּ מִיתָה, לוֹמַר שֶׁהִיא גְּזֵלָה שֶׁאֵינָהּ בַּהֲשָׁבָה. וְנָפְקָא מִנָּהּ אִם לֹא טַעַם ״אֲשֶׁר טִמְּאוּ״ לֹא הָיוּ עוֹשִׂים מִשְׁפָּט גָּמוּר לַהֲרֹג כָּל זָכָר, וַהֲגַם שֶׁבֶּן נֹחַ שֶׁגָּזַל אֵינוֹ נִפְטָר מִמִּיתָה בְּהִשָּׁבוֹן, עִם כָּל זֶה לֹא הָיוּ בְּנֵי יַעֲקֹב הוֹרְגִים. וּמִידֵי דַּהֲוָה כַּמָּה מֵהָאֻמּוֹת עוֹבְרֵי דַת הַמִּצְווֹת וְאֵין אַחְרָיוּתָם עַל בְּנֵי יַעֲקֹב כִּי אֵין כֹּחַ בָּהֶם, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר יַעֲקֹב (בראשית לד:ל) ״עֲכַרְתֶּם אוֹתִי וְגוֹ׳ וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר״, אֶלָּא לְצַד הַנְּבָלָה שֶׁעָשׂוּ שֶׁטִּמְּאוּ, לָזֶה לָבְשׁוּ קִנְאָה.
עוֹד טַעַם אָמְרוֹ אֲשֶׁר טִמְּאוּ – נָתְנוּ טַעַם זֶה לִלְקִיחַת מָמוֹנָם, וְאָמַר טַעַם אֲשֶׁר בָּזְזוּ אֶת הָעִיר וְנָטְלוּ נִכְסֵיהֶם אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֶת דִּינָה אֲחוֹתָם. פֵּרוּשׁ, דְּמֵי בֹּשֶׁת, כִּי לְפִי שִׁעוּר הַמְבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ, כִּי הֵם הַדְּרָגוֹת מֻפְלָגוֹת, וּלְוַאי שֶׁיַּסְפִּיק כָּל חֵילָם לִדְמֵי בֹּשֶׁת בַּת יַעֲקֹב הַמְיֻחָד בָּעוֹלָם בְּרוּם הַמַּעֲלוֹת מֵחֲמוֹר הַנִּבְזֶה עַד מְאֹד. וְגַם לְפִי מַה שֶׁכָּתַבְתִּי לְמַעְלָה שֶׁהוֹדָה בַּמַּעֲשֶׂה, זֶה לֹא יוֹעִיל אֶלָּא לִפְטוֹר מֵהַקְּנָס, אֲבָל בֹּשֶׁת וּשְׁאָר דְּבָרִים חַיָּב (כתובות מא:), וּפָשׁוּט.
וְרַמְבָּ״ם בְּפֶרֶק ט׳ מֵהִלְכוֹת מְלָכִים (הלכות מלכים ט:יד) נָתַן טַעַם לַהֲרִיגַת אַנְשֵׁי שְׁכֶם, לְצַד שֶׁלֹּא הוֹשִׁיבוּ דַיָּנִים עַל גֶּזֶל שְׁכֶם וְכוּ׳ עַד כָּאן. וְקָשֶׁה, מִי אָמַר לְהָרַב שֶׁחַיָּבִין לָדוּן הָאַלָּם עֲלֵיהֶם, מֶלֶךְ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, וַהֲלֹא גַּם בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל פְּטוּרִים מִכַּיּוֹצֵא בָּזֶה – לֹא דָּנִים וְלֹא מְעִידִין אוֹתוֹ (סנהדרין טז.). וּבְהֶכְרֵחַ לוֹמַר שֶׁהֵם הָיוּ בְּעוֹזְרָיו וּבַעֲצָתָם עָשָׂה מַה שֶׁעָשָׂה. וְרַמְבָּ״ן זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה דָּחָה דִּבְרֵי רַמְבָּ״ם בְּפֵרוּשׁ מִצְוַת דַּיָּנִים שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ, כִּי אֵין הַכַּוָּנָה לְהוֹשִׁיב דַּיָּנִים אֶלָּא לָדוּן מִשְׁפָּטִים בֵּין אִישׁ לְרֵעֵהוּ, יְעֻיַּן שָׁם דְּבָרָיו. וְנָתַן טַעַם הֲרִיגַת שְׁכֶם לְצַד שֶׁהָיוּ חַיָּבִין מִיתָה עַל שֶׁהָיוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה וְכוּ׳. וּדְבָרָיו זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה צְרִיכִין עָרֵב. וּשְׁנֵי הַמְּאוֹרוֹת לֹא נָתְנוּ טַעַם לִלְקִיחַת מָמוֹנָם וְהוֹנָם.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 14 עמודים.
- לקוטי שיחות כרך ה הוספות - שיחות שיחה ד מאותו ספר נדרים מ, רע"א
- תורת מנחם שיחת* ש"פ וירא, י"ח מרחשון, ה'תשכ"ה נדרים מ, רע"א
- שו"ת תורת שלום יורה דעה סימן יח נדרים מ, ב
- תורת מנחם ש"פ נשא, י"ב סיון, ה'תשכ"ח נדרים מ, א
- תורת מנחם פורים, ה'תשל"א נדרים מ, א
- אגרות קודש כרך כב ח'רמ נדרים לט, ב
- לקוטי שיחות כרך לד הוספות ברכה מאותו ספר נדרים לט, ב
- לקוטי שיחות כרך ד פרקי אבות שיחה ה מאותו ספר נדרים לט, ב
- לקוטי שיחות כרך ה וירא שיחה א מאותו ספר נדרים לט, ב
- לקוטי שיחות כרך ז הוספות - שיחות ומכתבים שיחה ב מאותו ספר נדרים לט, ב
- לקוטי שיחות כרך כ וירא שיחה ב מאותו ספר נדרים לט, סע"ב
- תורת מנחם ש"פ מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשכ"ז נדרים לט, ב
- תורת שמואל תרל"ט ח"ב מזמור לתודה (ש"פ אמור) נדרים לט, ב
- תורת מנחם שיחת אחרון של פסח, ה'תש"ל נדרים לט, ב