1369

שיחה נז

והשמחה, ומצד ריבוי השמחה (המביאה היניקה. ריבוי האור) דהו"ר, תתבטל במילא

מקום

אמנם, גם בהו"ר ישנה איזו נתינת ד' מינים, שענינה "אנו יודעים דישראל שלהיותו סיום וחיתום גילוי הנצחון,

לחיצונים, שלכן צריך אז לנטילת

אינון נצוחייא" (ויק"ר פ"ל, ב) – אלא אין אז חשש ליניקה, כנ"ל – משא"כ

כלל

בשמע"צ ושמח"ת אין צריך להדגיש מינים), כי אין שום מציאות דלעו"ז כלל

את הנצחון (שלכן אין נוטלין אז ד' מלכתחילה – אין לזרים אתך, כי – יהיו

ישראל

לך לבדך², לא משתכחא במלכא אלא בלחודייהו³.

^ הוספה

ה"נקודה" העיקרית של השיחות היא

ב^* שיש ללמוד חסידות בשופי, בהתמדה

אומנתם

ובשקידה. לא רק אלו ש"תורתם " (במדה שקיים המושג "תורתם

וביוחד

אומנתם" בזמן הזה) – יושבי אהל, תלמידי הישיבות – כי אם גם בעלי

ברשות

התעסקות, שמרבית זמנם נמסרת, התורה, לצרכים אחרים – צריכים

בלימוד

בשעותיהם הפנויות להישטף ולשקוע התורה, תורת החסידות, בפרט.

דובר פעמים רבות על גודל הערך של הפצת המעינות חוצה, אך אין לשכוח ביטוי רגיל בשיחות: חלה חלישות בענין שחלה חלישות בלימוד התורה, וביחוד לעצמו להיות בקי ב"תורה אור" ו"לקוטי – ב"המשכים" "מאמרים" וכו', "וכל ב"אותיות" יש צורך בזמן רב – אבל תהא

התורה בכלל, ובלימוד פנימיות

של עבודת הצדקה ושל אהבת ישראל,

את ענין לימוד תורת החסידות. קיים

ה"עבודה", ובימינו אלה אפשר לומר בלימוד החסידות. מותר לאדם להרשות תורה" – על "תניא" אין הרי צורך לדבר המוסיף – מוסיפין לו", לשם בקיאות

בקיאות בענינים.