1248

הרי שבין שייכותו של החכם אל שאר (והוא מובדל) צ"ל בשוה (כשם ... כך)

העם (שהחכם ניכר) ובין הבדלתו מהם הן בחכמתו ודעותיו, שהן שהן עצמותו

שלכאורה

ומהותו של החכם הן במעשיו, אף ועד"ז הוא תוכן דרישת נשיאי חב"ד, מאת להיות לא רק איש ואשה אשר מאיר בו

אין אלו אלא ענינים חיצונים שלו.

השייכים אליהם, שיהיו חסידים, היינו ובה אור החסידות, אלא שיתעצמו עם

שיהיו

אור תורת החסידות ומדות חסידות עד לאחדים ממש.

ישראל

וצדיקים ובפרט נשיאים מנהיגי דומים לבוראם (אסת"ר פ"י), מה

הנותן

הקב"ה אינו מבקש אלא לפי כוחן והוא ואחת מאתנו כח, אשר בהשתדלות הראוי'

ובכל אחד ואחת מאתנו הדבר תלוי.

לך כח, כך נשיאינו נתנו לכל אחד נוכל למלאות דרישתם הנ"ל.

ב בכל

... מצינו במצות מילה מה שאינו בני מצוה, לכאורה, יל"פ בשני אופנים:

המצות, ובהקדם: הא דקטנים אינם א) דאין התומ"צ שייכים אליהם, כי

ניתנה

לגדולים דוקא ניתנו. ב) לכל ישראל ועונש, דלא בני דעה נינהו.

נפ"מ בין שני האופנים: לפי' הא' אין על הקטנים) עובר עבירה בעשותו אחת שייך אליו כלל, והיתר הוא, ובמילא אין מח, סע"ב עיי"ש ביעב"ץ ואהבת איתן),

וא"כ – הדין דגדול טוב שיקבל ע"ע בקטנותו (שו"ע או"ח סו"ס שמ"ג) – ברמב"ם הל' אס"ב פ"ג הי"ז הל' נדרים בקדושין יט א, – מוכיח כאופן הב'.

התומ"צ, אלא קטנים אינם בני חיוב

הקטן (דוקא, כי לגדולים הוזהרו בכ"מ

ממצות ה' אשר לא תעשינה, כי אי"ז

כאן ענין תשובה וכפרה (וצע"ק ביבמות

משא"כ לפי' השני. איזה דבר לתשובה וכפרה על מה שעבר גם במקום דאין לימוד מיוחד ע"ז כמו

פי"א ה"ד ונ"כ שם – ועיין ראשונים

ששייכות

נוסף במצות ת"ת, שלא לבד שהתורה חייבה (את האב והחכם ובקום אלא שחיוב ת"ת בכללותו קשור בזה,

לקטנים, וכשאר כל המצות, אלא ועשה) שילמדו הקטנים תורה, ולא עוד וכמארז"ל (קדושין כט, ב) כל שאחרים

"פ שאי"ז סימן, אלא טעם או סיבה,

(ויל

מצווים ללמדו מצוה ללמד את עצמו, ועפי"ז – ת"ת בכלל לא רק קשור, אלא

נוסף ומיוחד במצות מילה, שלא לבד בקטנים את המצוה – וכמו במצות ת"ת,

גם תלוי בולמדתם אותם את בניכם). דשייכת לקטנים והתורה חייבה שיקיימו,