1190

הרוח כאילו עובד עבודה זרה"⁸⁷, אלא לומר כי יש צורך בהתבטלות, "דכא ושפל רוח", ולכך אפשר להגיע רק ע"י פנימיות התורה^*.

וזה הסבר דברי הגמרא (לאחר הדגשת המעלה העיקרית של דיבור של תורה): "יכול יגיס דעתו"?, מאחר שהמעלה העיקרית בלימוד התורה היא כפי שהיא נתגלתה והתלבשה בעולם, ולא בבחינת "מחשבה" של תורה – עלול אדם לחשוב כי מותר לו להתנהג בגסות הדעת, אמנם לא בגאוה, אבל בהתרחבות ואי־התבטלות – "תלמוד לומר: משרים תשפטו בני אדם", – בתורת החסידות⁸⁸ מוסבר כי "ישר" – דבר שהוא ישר ושוה (בכל מקום) – מבטא גילוי עצמותו ית': האורות והגילויים העילאיים מאירים למעלה (בקירבה למקורם) יותר מלמטה, אך כשעצמותו מתגלה הרי זה בבחינת "מישרים", שוה בכל⁸⁹. זה גם המענה לשאלת "יכול יגיס דעתו": כשחסרה לאדם ההתבטלות הבאה מפנימיות התורה ועבודת התפלה, אף שגם הוא מקבל עצמותו ית' ע"י התורה והמצוות – אבל הדבר נמצא בהעלם, אמנם למעלה (ברוחניות) קיים הדבר, אך אינו מאיר למטה, אין כאן "מישרים".

חי. וזו גם משמעות שלשת החלקים שבמשנה:

בראשונה נאמר "ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה", גוף – כפשוטו, ו"גוף" – כרמז לעולם: ה"עבודה" ב"גוף" יכולה להיות בשני אופנים: או שהעולם תופס מקום אצלו אבל העיקר הוא אלקות (יחודא תתאה), שזהו גילוי בחינת הדיבור; או שהוא בהתרוממות מוחלטת מן העולם (יחודא עילאה), ובקשר לכך נאמר – "ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה", מצויים אמנם עתים בהם יש להזדקק לאופן הראשון של "עבודה" (ובפרט – בעלי עסק) ואז העבודה העיקרית היא כך. אבל לגוף אין טוב יותר מן השתיקה", התבטלות הגוף. כל זה ביחס לטוב וביחס לגוף, אבל העיקר הוא הרי הדירה בתחתונים, עולם העשיה, ודבר זה בא, ביחוד, ע"י עניני עשיה בפועל, "לא המדרש עיקר אלא המעשה", ובתורה – גליא דתורה. ובסיום המשנה: "וכל המרבה דברים מביא חטא", למרות שהמעשה הוא העיקר – הרי המרבה דברים (וגילוי), העומד בדרגת התפשטות כו', מביא חטא (במשמעות של חסרון⁹⁰), לגרעון בגילוי העצמות. לפיכך דרושה התבטלות הבאה ע"י עבודת התפלה, ובתורה – ע"י לימוד פנימיות התורה.