1157

– "שמים". אלא משום ההתכללות שבתורה ישגם בה בחינת "ארץ" (דיבור שבתורה) ובחינת עצם הנשמה (ההשגה – בהקדמת "נעשה" – המיוסדת על אמונה פשוטה וקבלת עול), אבל עיקרה היא – "שמים".

הפירוש השני דן אודות המצוות, ובהן "המעשה הוא העיקר" – "ארץ", אלא שמחמת ההתכללות שבמצוות, ישנן מצוות¹¹ שיש להן שייכות¹² לשמים – "עיבור שנים וכו'", (נוסף על כך שבכל המצוות, אפילו באותן ש"ניתנו להם בארץ", ישנו גם בחינת "שמים" – כוונת המצוות)¹³. אך פשוט הדבר, שכל המצוות צריכות להיות מיוסדות על קבלת עול – בחינת עצם הנשמה.

– אלו הם שני העדים, שמים וארץ, שישנם בכל מצוה, שכן בכל מצוה צריכים להיות שני הדברים: כוונה (שמים) ומעשה בפועל (ארץ). ואין הם שני ענינים שונים (שכן אז היה יוצא, שעל כל חלק לחוד, כוונה או מעשה, ישנה רק עדות אחת), אלא שבמעשה ניכר האם היא בכוונה, והכוונה שונה (עמוקה יותר) כשהיא באה במעשה.

הפירוש השלישי דן אודות תשובה, ולכן נוקט בלשון: "שלא עשו כל מצות כו' מן השמים ולא עשו כל מצות כו' בארץ". כאן קיים חסר בקיום כל המצוות – הן ב"שמים" (כוונה), והן ב"ארץ" (מעשה). הפירוש דן אודות עבודת התשובה, הבאה מפנימיות הנשמה, ומאחר שיש יתרון בנשמות ישראל על תורה ומצוות¹⁴, לכן מסירה התשובה את כל הפגמים, המתהוים על ידי החסרון בקיום המצוות.

ולמרות שעבודת התשובה היא בעיקרה מפנימיות הנשמה, "בקשו פני", היא כוללת בתוכה גם את שתי הבחינות של "שמים" ו"ארץ". אלא שכאן אינם נחלקים לסוגים שונים, שכן בעבודת התשובה מאיר עצם הנפש, שם כל הכוחות הם בהתאחדות.

ה. על ידי זה שמשה רבינו עשה את השמים והארץ לעדות ביחס לעבודת בני ישראל, מונע דבר זה עצמו את החטא (בדוגמת מאמרו של ר' יוחנן בן זכאי¹⁵ "שלא יראני אדם") ונותן כוח לכל שלשת סוגי ה"עבודות" של תורה, מצוות ותשובה.

מכיון שבחודש תשרי צריכים להצטייד בכוחות ל"עבודה" לכל השנה, וכל ההמשכות באות באמצעות התורה, לכן קוראים אז את פרשת