1042
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ובראשונה להוכיח שאין לבני ישראל לחשוש מ"עז העם" היושב בכנען, מן הנסים שהיו במצרים ובמדבר.
ב. אין לתרץ זאת בכך, שהנצחון על פרעה אינו מהוה הוכחה שכך יקרה גם אצל ל"א מלכי כנען, שהיו חזקים וגבורים יותר6 – שהרי בשירת הים שוררו כל בני ישראל "נמגו כל יושבי כנען"7, שנצחון בני ישראל במלחמת מצרים הפיל פחד עצום על כל יושבי כנען. עד כדי כך שארבעים שנה אחרי זה, כשהגיעו המרגלים ששלח יהושע, ליריחו, שמעו שפחד זה של "הוביש ה' את מי ים סוף"8, נסי קריעת ים סוף, המיס את לבבם של יושבי כנען. כל שכן איפוא, בשעה ששלח משה רבינו את המרגלים, שהיה בסמיכות זמן ליציאת מצרים וקריעת ים סוף, ודאי חייבים היו בני ישראל להיות בטוחים בנצחונם על ל"א המלכים.
יתרה מזו: נאמר בגמרא9, שאומה שאליה משועבדים ישראל, עושה אותה הקב"ה לחזקה שבאומות, ובעת שהיו בני ישראל בגלות מצרים הרי שלטה מצרים על כל העולם10. ונמצא, של"א המלכים היו אז משועבדים, ככל האומות, למצרים – ומובן איפוא, שלאחר שניצחו את מצרים, שוב לא היה מקום להתיירא ממלכי כנען.
ג. נאמר בתורת החסידות11, סיבת הדבר שלא רצו המרגלים להכנס לארץ ישראל אלא להשאר במדבר, היא משום שלא רצו להשפיל עצמם ולהתעסק בגשמיות.
בהיותם במדבר, היו בני ישראל מסוגרים ומנותקים מן העולם. גם אכילתם ושתייתם הגשמיים היו נעלית מן "ארציות": המן היה לחם מן השמים, מים – מבארה של מרים, ואפילו בגדיהם – לבושים נבדלים וחיצוניים לגבי האדם, ואינם מתאחדים עמו להיות דם ובשר כבשרו, כמו אכילה ושתיה – גדלו יחד עם הגופים של בני ישראל, כמאמר רז"ל על פסוק12 "שמלתך לא בלתה מעליך".
ואילו בכניסתם לארץ ישראל, פסק המן, ונאלצו לאכול לחם מן הארץ, ובכדי להשיגו דרושה היתה התעסקות בעניני העולם, במלאכות של חרישה וזריעה וכו'; וכן לא היה להם מים מבארה של מרים וכיו"ב.
לפיכך לא רצו המרגלים להכנס לארץ ישראל, בטענה, שהיא "אוכלת יושביה", היא אוכלת את היושבים עליה, שנעשים בחינת "ארץ"13,
הערות
- 6. כדפרש"י במדבר יד, טז.
- 7. שמות טו, טו.
- 8. יהושע ב, י.
- 9. חגיגה יג, ב. מכילתא בשלח יד, ה. זהר שמות ו, א.
- 10. מכילתא וזהר שם.
- 11. לקו"ת ר"פ שלח.
- 12. דברים ח, ד. יל"ש שם. הובא ברש"י שם.
- 13. וזהו דיוק הל' "אוכלת" דוקא (ולקמן "לחמנו") – כי ענין "אכילה" הוא שהנאכל נעשה כמו האוכלו ממש, "דם ובשר כבשרו".
רש"י על דברים ח׳:ד׳ - הטקסט מספריא
שמלתך לא בלתה. עַנְנֵי כָבוֹד הָיוּ שָׁפִים בִּכְסוּתָם וּמְגַהֲצִים אוֹתָם כְּמִין כֵּלִים מְגֹהָצִים, וְאַף קְטַנֵּיהֶם כְּמוֹ שֶׁהָיוּ גְדֵלִים הָיָה גָּדֵל לְבוּשָׁן עִמָּהֶם, כַּלְּבוּשׁ הַזֶּה שֶׁל חֹמֶט שֶׁגָּדֵל עִמּוֹ (עי' ילקוט שמעוני תת"ן):
לא בצקה. לֹא נָפְחָה כְּבָצֵק, כְּדֶרֶךְ הוֹלְכֵי יָחֵף שֶׁרַגְלֵיהֶם נְפוּחוֹת:
שמלתך לא בלתה THY RAIMENT DID NOT WEAR OUT — the clouds of Divine Glory used to rub the dirt off their clothes and bleach them so that they looked like new white articles, and also, their children, as they grew, their clothes grew with them, just like the clothes (shell) of a snail which grows with it (cf. Shir HaShirim Rabbah 4:11; Yalkut Shimoni on Torah 850).
לא בצקה This means: [AND THY FOOT] DID NOT SWELL like dough (בצק), as is usual with those who walk barefoot — that their feet become swollen.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.