940
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
עבודת הקרבנות מלמדת אותנו: אין הקב"ה דורש שהסדר התמידי של האדם יהיה נתינת כל רכושו לבית המקדש להקריבו על המזבח, ללא שיותיר לעצמו כלום. מה שכן נדרש מהאדם הוא: את כל הלב5. מה שחשוב הוא לא הכמות6 – כמה כוחות, כסף, רכוש ומיטב שנותן האדם להקב"ה, אלא בעיקר איך הוא נותן זאת. התנאי העיקרי הוא שיתן אותם בכל לבו. שאז אפילו אם מדת נתינתו היא (משום סיבה חזקה) אינה גדולה כי אם חלק קטן בלבד מכל סוג מרכושו,
– כמו שמצינו בקרבן תמיד שהיה כלול מכל הסוגים7: כבש מסוג החי, קמח, שמן ויין מסוג הצומח, ומלח מן הדומם –
הרי מאחר שנתינתו היא בלב שלם, בחיות ושמחה, מתקיים הדבר כפי הכוונה והוא מביא גם את כל הברכות וההשפעות הטובות כמו שהיה אז בקרבן התמיד.
ג. הוראה נוספת ישנה בקרבן התמיד:
קרבן זה הועלה על גבי המזבח רק פעמיים ביום, אחד בבוקר והשני לפנות ערב – ואף על פי כן מכונה קרבן זה בשם המבטא תמידות: "קרבן תמיד". כלומר8, שגם הזמן שבין שני הקרבנות היה מלא וחדור בקרבן התמיד. לכן זמנו של קרבן התמיד הראשון היה בבקר, בראשית הכל, לפני כל עיסוק אחר, משום שקרבן התמיד צריך להקיף את כל המעשים שלאחריו ולהשפיע עליהם.
מזה יש ללמוד כיצד צריך להתנהל בית יהודי:
במשך היום הרי עסוקים בבית בדברים שונים, הקשורים הן בגוף והן בנשמה. אבל כיון שהאור האלוקי אינו ניכר בטרדות היום יומיות – שכן אפילו הדברים הקשורים לנשמה נעשים לפי ההבנה האנושית, העלולה לפעמים להטות מדרך הישר ולהביא ח"ו עד להיפוכו של רצון הקב"ה – לכן צריך האדם להבטיח עצמו מיד בתחילת היום, עוד לפני שהוא ניגש לעסקיו השונים היומיים ולבטא לכל לראש את התמסרותו המוחלטת להקב"ה. שזוהי משמעות אמירת "מודה אני לפניך מלך..." מיד שניעור: הוא מודה להשי"ת שהחזיר לו את הנשמה ותוך כך מכנהו "מלך",
הערות
- 5. ראה זבחים (יג, א) דשלא לשמן או לשמן ושלא לשמן – דינם שווה. ובמשנה ספ"ד דזבחים: לשם השם.. לשם ניחוח. ואפילו לדעת התוס' והמשנה למלך – מצוה הוא ובפרט לפי' הלח"מ דלהרמב"ם (הל' מעה"ק ספ"ד) מעכב גם בדיעבד.
- 6. ראה משנה סוף מנחות. ויק"ר פ"ג, ה.
- 7. ראה טעמי המצות להאריז"ל פ' ויקרא. וראה ג"כ תניא פל"ד.
- 8. ראה ראשונים לחגיגה כו, ב. פלוגתת רש"י ורמב"ן לתצוה כז, כ.
משנה תורה, הלכות מעשה הקרבנות ד׳ - הטקסט מספריא
כל הקרבנות אין מקריבין אותן אלא ביום שנאמר ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם ביום ולא בלילה לפיכך אין שוחטין זבחים אלא ביום ואין זורקין דמים אלא ביום השחיטה שנאמר ביום הקריבו את זבחו ביום הזביחה תהיה ההקרבה וכיון ששקעה החמה נפסל הדם:
כל שקרבו מתיריו ביום מעלין אותו על המזבח כל הלילה כיצד זבחים שנזרק דמם ביום מקטירין אימוריהן בלילה עד שיעלה עמוד השחר וכן איברי העולות מקטירין אותן בלילה עד שיעלה עמוד השחר וכדי להרחיק מן הפשיעה אמרו חכמים שאין מקטירין האימורין ואיברי העולה אלא עד חצות הלילה:
אע"פ שמותר להקטיר אימורין ואיברים בלילה אין מאחרין אותן לדעת אלא משתדלין להקטיר הכל ביום חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר אימורין ואיברים אף על פי שכשרים בלילה דוחין את השבת בזמנן ואין מאחרין אותן למוצאי שבת:
כל דבר שאינו קרב אלא ביום כגון הקומץ והלבונה והקטרת ומנחות הנשרפות מותר להקריבן עם מבוא השמש והם מתאכלין והולכין כל הלילה כאיברי עולה:
הנסכים הבאים עם הזבח אין קריבין אלא ביום שנאמר ולנסכיכם ולשלמיכם מקיש נסכים לשלמים מה שלמים ביום אף נסכים ביום אבל הנסכים הבאים בפני עצמן מתקדשין בלילה וקריבין בלילה לפיכך אם נזדמנו לו נסכים הבאין בפני עצמן מקדישן ומקריבן בלילה ועלות השחר פוסלת בהן כאיברי העולות:
כל היום כשר לסמיכה ולשחיטה ולמליקה להקטר להגשה ולהזייה ולתנופה ולקמיצה ולקרבן המוספין וכל הלילה כשר להקטיר אימורין ואיברים זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום ודבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה ואף על פי כן זריזין מקדימין למצות:
כל הזבחים אין שוחטין אותן לכתחלה אלא בסכין מכלי שרת ואם שחט בכל דבר ששוחטין בו החולין אפילו בקרומית של קנה כשרין:
וכל הזבחין שקיבל מדמם פחות מכדי הזייה לא נתקדש הדם וצריך להתכוין לקבל כל הדם כיצד הוא עושה אוחז הסימנים בידו ומוציאן עם הורידין לתוך המזרק ושוחט שנים או רוב שנים כדי שיתקבל הדם כולו בכלי ומגביה הסכין למעלה כדי שלא ירד הדם מעליה אלא מן הצואר ודם שבסכין מקנחו בשפת המזרק:
אויר הכלי הרי הוא ככלי היה מקבל הדם ונפחתו שולי המזרק קודם שיגיע הדם לאויר המזרק הנפחת לא נתקדש הדם שהאויר שאין סופו לנוח אינו כמונח:
כל הזבחים צריך העובד שתהיה מחשבתו לשם הזבח ולשם בעליו בשעת זביחה ובשעת קבלת הדם ובשעת הולכת הדם ובשעת זריקתו על המזבח שנאמר ובשר זבח תודת שלמיו שתהיה זביחה עם שאר ארבע העבודות לשם שלמיו וכן שאר הקרבנות ואם שחט ועבד שאר עבודות סתם ולא חשב כלל בעולה ובשלמים הרי הן כשרים ועלו לבעלים:
וצריך שתהיה מחשבתו בשעת שחיטת העולה לשם ששה דברים:לשם הזבח ולשם הזובח ושהזבח להשם ברוך הוא ושיקטירו לאישים ושהקטרתו לריח בלבד ושריח זה נחת רוח לפני השם ואם שחט סתם כשר כמו שביארנו והשוחט חטאת ואשם צריך שתהיה מחשבתו לשם אותו החטא שבא עליו:
ויקרא רבה ג׳:ה׳ - הטקסט מספריא
וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִּכְנָפָיו לֹא יַבְדִּיל (ויקרא א, יז), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הַהֶדְיוֹט הַזֶּה אִם מֵרִיחַ הוּא רֵיחַ כְּנָפַיִם נַפְשׁוֹ קָצָה עָלָיו, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ (ויקרא א, ט): וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה, וְכָל כָּךְ לָמָּה, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיְהֵא הַמִּזְבֵּחַ מְהֻדָּר בְּקָרְבָּנוֹ שֶׁל עָנִי. אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ בִּקֵּשׁ לְהַקְרִיב בְּיוֹם אֶחָד אֶלֶף עוֹלוֹת, שָׁלַח וְאָמַר לַכֹּהֵן גָּדוֹל אַל יַקְרִיב אָדָם הַיּוֹם חוּץ מִמֶּנִּי, בָּא עָנִי אֶחָד וּבְיָדוֹ שְׁתֵּי תוֹרִים, אָמַר לַכֹּהֵן הַקְרֵב אֶת אֵלּוּ, אָמַר לוֹ, הַמֶּלֶךְ צִוַּנִּי וְאָמַר לִי אַל יַקְרִיב אָדָם חוּץ מִמֶּנִּי הַיּוֹם. אָמַר לוֹ, אֲדוֹנִי כֹהֵן גָּדוֹל, אַרְבָּעָה אֲנִי צָד בְּכָל יוֹם וַאֲנִי מַקְרִיב שְׁנַיִם וּמִתְפַּרְנֵס מִשְּׁנַיִם, אִם אִי אַתָּה מַקְרִיבָן אַתָּה חוֹתֵךְ פַּרְנָסָתִי, נְטָלָן וְהִקְרִיבָן. נִרְאָה לוֹ לְאַגְרִיפַּס בַּחֲלוֹם קָרְבָּן שֶׁל עָנִי קְדָמָךְ. שָׁלַח וְאָמַר לַכֹּהֵן גָּדוֹל, לֹא כָךְ צִוִּיתִיךָ אַל יַקְרִיב אָדָם חוּץ מִמֶּנִּי הַיּוֹם. אָמַר לוֹ, אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ בָּא עָנִי אֶחָד וּבְיָדוֹ שְׁתֵּי תוֹרִים, אָמַר לִי הַקְרֵב אֵלַי אֶת אֵלּוּ, אָמַרְתִּי לוֹ הַמֶּלֶךְ צִוַּנִּי וְאָמַר לִי אַל יַקְרִיב אָדָם חוּץ מִמֶּנִּי הַיּוֹם, אָמַר, אַרְבָּעָה אֲנִי צָד בְּכָל יוֹם וַאֲנִי מַקְרִיב שְׁנַיִם וּמִתְפַּרְנֵס מִשְּׁנַיִם, אִם אִי אַתָּה מַקְרִיב אַתָּה חוֹתֵךְ אֶת פַּרְנָסָתִי, לֹא הָיָה לִי לְהַקְרִיבָן. אָמַר לוֹ, יָפֶה עָשִׂיתָ כָּל מַה שֶּׁעָשִׂיתָ. מַעֲשֶׂה בְּשׁוֹר אֶחָד שֶׁהָיוּ מוֹשְׁכִין לְקָרְבָּן וְלֹא נִמְשָׁךְ, בָּא עָנִי וּבְיָדוֹ אֲגֻדָּה אַחַת שֶׁל טְרוֹקְסִימָא וְהוֹשִׁיט לוֹ וַאֲכָלָהּ וְגָעַשׁ הַשּׁוֹר וְהוֹצִיא מַחַט וְנִמְשָׁךְ לְקָרְבָּן, נִרְאָה לְבַעַל הַשּׁוֹר בַּחֲלוֹמוֹ, קָרְבָּנוֹ שֶׁל עָנִי קְדָמָךְ. מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהֵבִיאָה קֹמֶץ שֶׁל סֹלֶת, וְהָיָה כֹּהֵן מְבַזֶּה עָלֶיהָ, וְאָמַר, רְאוּ מָה הֵן מַקְרִיבוֹת, מַה בָּזֶה לֶאֱכֹל, מַה בָּזֶה לְהַקְרִיב, נִרְאָה לַכֹּהֵן בַּחֲלוֹם אַל תְּבַזֶּה עָלֶיהָ, כְּאִלּוּ נַפְשָׁהּ הִקְרִיבָה. וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמַה אִם מִי שֶׁאֵינוֹ מַקְרִיב נֶפֶשׁ כְּתִיב בּוֹ נֶפֶשׁ, מִי שֶׁהוּא מַקְרִיב נֶפֶשׁ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה כְּאִלּוּ נַפְשׁוֹ הִקְרִיב.
תניא, ליקוטי אמרים ל״ד - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת שֶׁ״הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶּרְכָּבָה״, שֶׁכָּל יְמֵיהֶם לְעוֹלָם, לֹא הִפְסִיקוּ אֲפִילוּ שָׁעָה אַחַת מִלְּקַשֵּׁר דַּעְתָּם וְנִשְׁמָתָם לְרִבּוֹן הָעוֹלָמִים – בַּבִּיטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ.
וְאַחֲרֵיהֶם כָּל הַנְּבִיאִים, כָּל אֶחָד לְפִי מַדְרֵגַת נִשְׁמָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ, וּמַדְרֵגַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם הִיא הָעוֹלָה עַל כּוּלָּנָה, שֶׁאָמְרוּ עָלָיו: ״שְׁכִינָה מְדַבֶּרֶת מִתּוֹךְ גְּרוֹנוֹ שֶׁל מֹשֶׁה״, וּמֵעֵין זֶה זָכוּ יִשְׂרָאֵל בְּמַעֲמַד הַר סִינַי, רַק שֶׁלֹּא יָכְלוּ לִסְבּוֹל, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁעַל כָּל דִּיבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, שֶׁהוּא עִנְיַן בִּיטּוּל בִּמְצִיאוּת הַנִּזְכָּר לְעֵיל.
לָכֵן, מִיָּד אָמַר לָהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ מִשְׁכָּן וּבוֹ קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים – לְהַשְׁרָאַת שְׁכִינָתוֹ, שֶׁהוּא גִּילּוּי יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ – אֵין לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בְּעוֹלָמוֹ מִשְׁכָּן וּמָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ, הוּא יִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה, שֶׁהוּא רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ הַמְלוּבָּשִׁים בַּהֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ. וְלָכֵן, אַחַר שֶׁיַּעֲמִיק הָאָדָם מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּעִנְיַן בִּיטּוּל הַנִּזְכָּר לְעֵיל כְּפִי יְכָלְתּוֹ, זֹאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ: ״כִּי מִהְיוֹת קָטָן שִׂכְלִי וְשֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתִי מֵהָכִיל, לִהְיוֹת מֶרְכָּבָה וּמִשְׁכָּן לְיִחוּדוֹ יִתְבָּרֵךְ בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ, מֵאַחַר דְּלֵית מַחֲשָׁבָה דִילִי תְּפִיסָא וּמַשֶּׂגֶת בּוֹ יִתְבָּרֵךְ כְּלָל וּכְלָל שׁוּם הַשָּׂגָה בָּעוֹלָם, וְלֹא שֶׁמֶץ מֶנְהוּ מֵהַשָּׂגַת הָאָבוֹת וְהַנְּבִיאִים, אֵי לָזֹאת, אֶעֱשֶׂה לוֹ מִשְׁכָּן וּמָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ, הוּא הָעֵסֶק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה כְּפִי הַפְּנַאי שֶׁלִּי, בִּקְבִיעוּת עִתִּים בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, כְּדָת הַנִּיתְּנָה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד בְּהִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ׳אֲפִילוּ פֶּרֶק אֶחָד שַׁחֲרִית כוּ׳׳״.
וּבָזֶה יִשְׂמַח לִבּוֹ וְיָגִיל, וְיִתֵּן הוֹדָאָה עַל חֶלְקוֹ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, עַל שֶׁזָּכָה לִהְיוֹת אוּשְׁפְּזִיכָן לַגְּבוּרָה פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם, כְּפִי הָעֵת וְהַפְּנַאי שֶׁלּוֹ, כְּמִסַּת יָדוֹ אֲשֶׁר הִרְחִיב ה׳ לוֹ:
וְאִם יַרְחִיב ה׳ לוֹ עוֹד, אֲזַי ״טְהוֹר יָדַיִם יוֹסִיף אוֹמֶץ״, וּ״מַחֲשָׁבָה טוֹבָה כוּ׳״, וְגַם שְׁאָר הַיּוֹם כּוּלּוֹ, שֶׁעוֹסֵק בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, יִהְיֶה מָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ יִתְבָּרֵךְ, בִּנְתִינַת הַצְּדָקָה שֶׁיִּתֵּן מִיגִיעוֹ, שֶׁהִיא מִמִּדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא – ״מַה הוּא רַחוּם וְכוּ׳״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתִּיקּוּנִים: ״חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא״.
וְאַף שֶׁאֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא חוֹמֶשׁ, הֲרֵי הַחוֹמֶשׁ מַעֲלֶה עִמּוֹ כָּל הָאַרְבַּע יָדוֹת לַה׳, לִהְיוֹת מָכוֹן לְשִׁבְתּוֹ יִתְבָּרֵךְ, כַּנּוֹדָע מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה שֶׁמִּצְוַת צְדָקָה שְׁקוּלָה כְּנֶגֶד כָּל הַקָּרְבָּנוֹת, וּבְקָרְבָּנוֹת הָיָה כָּל הַחַי עוֹלֶה לַה׳ עַל יְדֵי בְּהֵמָה אַחַת, וְכָל הַצּוֹמֵחַ עַל יְדֵי עִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן כוּ׳. וּמִלְּבַד זֶה, הֲרֵי בִּשְׁעַת הַתּוֹרָה וְהַתְּפִלָּה, עוֹלֶה לַה׳ כָּל מַה שֶּׁאָכַל וְשָׁתָה וְנֶהֱנָה מֵאַרְבַּע הַיָּדוֹת לִבְרִיאוּת גּוּפוֹ, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וְהִנֵּה, בְּכָל פְּרָטֵי מִינֵי שִׂמְחוֹת הַנֶּפֶשׁ הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל – אֵין מֵהֶן מְנִיעָה לִהְיוֹת ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״, וְ״לֵב נִשְׁבָּר״, וְרוּחַ נְמוּכָה – בִּשְׁעַת הַשִּׂמְחָה מַמָּשׁ, מֵאַחַר כִּי הֱיוֹתוֹ נִבְזֶה בְעֵינָיו וְכוּ׳ – הוּא מִצַּד הַגּוּף וְנֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית, וֶהֱיוֹתוֹ בְּשִׂמְחָה – הוּא מִצַּד נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית וְנִיצוֹץ אֱלֹהוּת הַמְלוּבָּשׁ בָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל [בְּפֶרֶק ל״א].
וּכְהַאי גַּוְנָא אִיתָא בַּזֹּהַר: ״בְּכִיָּה תְּקִיעָא בְּלִבַּאֵי מִסִּטְרָא דָא, וְחֶדְוָה תְּקִיעָא בְּלִבַּאֵי מִסִּטְרָא דָא״:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.