939

שיחה א

א. בחומש ויקרא מדובר בעיקר בעבודת הקרבנות¹, שהיא אחת העבודות הראשיות במשכן ובית המקדש².

התורה היא נצחית³, כלומר שבדיני התורה ואפילו בסיפורי התורה, מסוגל כל יהודי בין איש ובין אשה, בכל זמן ובכל מקום, למצוא הוראות לחיי היום יום שלו, – את שעליו לעשות ואת שעליו להמנע מלעשות.

כך הוא גם בדבר כל עניני התורה, ובמיוחד נוגעת לכל ישראל בכל הדורות הוראות התורה בענין בית המקדש והעבודה בו.

התכלית של "ועשו לי מקדש", שבני־ישראל יעשו בית־המקדש, היא לשם "ושכנתי בתוכם" (לשון רבים), שהקב"ה ישכון בתוכם, בתוך כל אחד (ואחד) מישראל, בליבו ובביתו. ולכן גם עתה, כש"ומפני חטאינו", חרב בית המקדש הגשמי, הרי על ידי כך שיהודי "בונה" את ביתו, ומתנהג בחיי המשפחה, באופן של מקדש – קדושה, הוא בטוח שהנהגתו זו פועלת מחילה על חטאי העבר, וביתו יהיה "מקדש", מקום בו יהיה ושכנתי בתוכם – שתשרה שם השכינה, וזה יביא גם את הברכות בכל המצטרך.

ב. כאמור, היתה עבודת הקרבנות מהעבודות העיקריות בבית המקדש. עבודת הקרבנות החלה ונסתיימה בכל יום בקרבן התמיד (אותו הקריבו הרי פעמיים בכל יום, פעם אחת בבוקר לפני כל הקרבנות, ופעם שניה, לפנות ערב, לאחר כל הקרבנות)⁴.

קרבן התמיד מלמד כי הסדר התמידי, הסדר הרגיל הוא, שאדם אינו צריך להביא ולשרוף על המזבח את כל רכושו; התמיד לא היה יותר מאשר כבש אחד, מדה מועטת של יין ושמן, מעט קמח ומלח. יתרה מזו: לפי הסדר התמידי לא היה כל אדם צריך להביא לבדו קרבן תמיד פעמיים ביום על גבי המזבח. אלא היה צריך לתרום חלקו בסכום הכללי, שבו נקנו כבשים, יין, וכיו"ב. לצורך קרבנות של כל השנה. מובן, שעם חלוקת הוצאות הקרבנות של שנה שלימה בין כל בני ישראל, עולה בחלק כל אחד סכום קטן בלבד, – וזה אשר הביא ברכות הקב"ה לשנה מאושרת לכל אחד מבני ישראל, באשר הוא.