919

גישת הפרושים היא, שכשם שהקב"ה מסר למשה רבינו תורה שבכתב, כך בה בשעה¹² נתן לו גם את התורה שבעל פה; ההבדל הוא רק, שאת זו נתן בכתב ואת זו נתן בעל פה; תורה שבכתב אינה מלובשת בשכל ותורה שבעל פה מלובשת בשכל, ואולם אין זאת אלא שהתורה שבעל פה באה בלבוש של שכל, אבל היא אותה תורה, הבאה מאת הקב"ה, הנעלה מן השכל, והגישה גם אליה צריכה להיות – אמונה.

ודוקא תורה שבעל פה (אורה, לשון נקבה), היא ה"אות" המבדילה את ישראל מאומות העולם¹³: אף בתורה שבעל פה, המלובשת בשכל, מורגשת קדושה ע"י בני ישראל; גם בה העיקר הוא אצלם – אמונה שלמעלה מהשכל.

ד. כך גם בענין האות השני', "שמחה זה יום טוב". כאמור לעיל, יש גם לגויים חגים משלהם, ואף על פי כן הם שונים לגמרי בישראל; אצל ישראל יום טוב הוא קדושה.

כשבאה "שמחה זה יום־טוב" מתאספים ומשמחים עצמם, אוכלים בשר ושותים יין וכיו"ב, דברים שאינם רוחניים. אלא שכאן בולט ההבדל בין יהודי לאינו־יהודי, להבדיל: אצל אינם־יהודים מביא הדבר להוללות וכו'. אבל אצל יהודים היום־טוב שונה לגמרי¹⁴. גם הם משמחים את עצמם ושותים וכו', אך אין זה מביא להוללות ח"ו, אלא אדרבה, זה מביא ליראת שמים יתרה; ואפילו בשמחת פורים, כשיש מצוה לשתות "עד דלא ידע"¹⁵, השמחה מוסיפה יראת שמים וקדושה, וגם כאשר היהודי מצוי במצב של "עד דלא ידע" מבחין הוא גם אז (אף שלא על ידי השכל), ש"ארור המן" ו"ברוך מרדכי" (כפי שיבואר לקמן).

ה. הוא הדבר גם בנוגע ל"ששון זו מילה". גם גויים מסויימים מלים את עצמם, אבל אצל יהודים המילה היא באופן אחר לגמרי.

את ההוכחה לכך ש"ששון זו מילה", מביאה הגמרא מהפסוק "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב", שאמר דוד המלך על מצות מילה. רואים מכך שני דברים: א) שבמילה ישנה שמחה מיוחדת, "ששון" ("ששון" מבטא שמחה יתרה מאשר "שמחה")¹⁶,