918

מקבלת מתורה שבכתב, ולכן נאמר כאן "אורה" לשון נקבה.

ההבדל בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה הוא: תורה שבכתב היא מעל ענין השכל⁹. הכול יודעים, שתורה שבכתב נתן הקב"ה למשה רבינו על הר סיני, ומובן ופשוט כי אין לגשת לתורה שבכתב בחקירות שכליות ופלפולים, כי אם באמונה.

לעומת זאת, תורה שבעל פה, הרי ענינה הוא, לבאר בסברות שכליות, מה שבא בקיצור בתורה שבכתב, וכן להורות הדינים שלא נאמרו בה בפירוש, על ידי השוואות וראיות שכליות: שכיון שבתורה שבכתב כתוב שהדין הוא כך וכך, מובן מזה שגם במקרה אחר צריך להיות כדין זה (היקש, קל וחומר, וכיו"ב).

נמצא איפוא, שתורה שבעל פה היא ענין המסור לשכל, ובכל זאת גישתו של יהודי גם לתורה שבעל פה היא – באמונה; וגם כשנראה לו בשכלו באופן מסויים ויש לו ראיות חותכות לכך, אין הוא פוסק כן כאשר מגלה סתירה לכך מפוסקים ראשונים ואחרונים, שפסקיהם נתקבלו בתפוצות ישראל. – עד שאפילו בזמן המשנה אצל תנאים יש פסק דין: אם הלכה היא נקבל (על אף ש)לדין יש תשובה¹⁰.

אפשר לטעון: היתכן? אילו היה מדובר בענין של תורה שבכתב, הרי היא לא נמסרה לשכל; אבל מאחר שבתורה שבכתב לא נאמר הדין בפירוש, אלא שמקורה בתורה שבעל פה, שהיא נמסרה לשכל, והפוסקים שפסקו דין זה בדור שלפנינו, הרי לכאורה, פסקו כן רק משום שהיו להם ראיות שכליות לדבר, וכיון ששכלו נוטה להבין, אחרת – מדוע עליו להתחשב בפסק שלהם?

והתשובה לזה, שגישתו של יהודי גם לתורה שבעל פה היא – אמונה ויראת שמים, כדברי חז"ל¹¹: "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת". ודאי יש צורך וחייב להיות "חכמתו", שהרי ענינה של תורה שבעל פה, הוא חכמה ושכל, אך מתי "חכמתו מתקיימת", בשעה ש"יראת חטאו קודמת לחכמתו".

בזה התבטא ההבדל בין הצדוקים והפרושים. לגבי תורה שבכתב לא חלקו הצדוקים; זאת גם הם הבינו, שתורה שבכתב חייבים לקבל – בין אם השכל רוצה אם לאו. היא ניתנה למשה מסיני. על מה חלקו? – על תורה שבעל פה. מאחר שהיא ענין שכלי – טענו הם – יכולים הם לפרש בעצמם כפי הבנתם, ואינן עליהם להתחשב בקבלת חז"ל, אבל