824
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ואומר להם: בבקשה מכם, הוציאוני היום ואיני מבקש כלום". אם כן, כיצד עיכב הקב"ה את ישראל זמן מסויים בגלות כדי לקיים הבטחת "יצאו ברכוש גדול"? גם אינו מובן טעם הגמרא, "שלא יאמר אותו צדיק וכו'": שהרי ודאי גם אברהם אבינו היה מוותר על ה"רכוש גדול", ובלבד שבניו יצאו ככל המוקדם מהגלות.
לפיכך בהכרח לומר, שלולא הרכוש גדול שיצאו עמו ישראל ממצרים לא היתה נשלמת כוונת ותכלית ביאתם לגלות מצרים, שכן כוונת הגלות היתה – "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"*.
וכדי להשלים כוונה זו של גלות מצרים היה צריך יוסף להיות תחילה שליט על כל מצרים, ועל ידי כך היתה לו האפשרות לאסוף תחת ידו את עושר כל הארצות – "וילקט יוסף את כל הכסף" – כל כסף וזהב שבעולם7 כדי שיתקיים אחר כך "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".
ג. הירידה למצרים היתה כדי לברר ולהעלות לקדושה את ניצוצות הקדושה של מצרים. על ידי "עבודתם" במשך כל שנות הגלות ביררו את ניצוצות הקדושה וכשיצאו ממצרים העלו את הניצוצות למקורם, כמו שנאמר8 ביציאת מצרים: "וגם ערב רב עלה אתם", שהעלו את הר"ב, מאתיים ושנים ניצוצות הקדושה שהיו מצויים מעורבים במצרים.
ניצוצות אלו היו נמצאים ברכוש גדול שנטלו עמם בני ישראל ממצרים. וע"ד שמבאר9 הבעש"ט את מאמר רז"ל10, "התורה חסה על ממונן של ישראל" וכן יעקב חס על "פכים קטנים"11, שממון יהודי יקר מאד, משום שמצויים בו ניצוצות קדושה שעל האדם לבררם ולהעלותם לקדושה, ועל כן היה צריך להיות "ושאלה אשה משכנתה וגו'"12, כדי לברר ולהעלות הניצוצות שהיו מצויים בתוך "כלי כסף וכלי זהב ושמלות".
ד. מילוי הכוונה היה גם לטובתם של ישראל. ומשום כך היה אברהם אבינו דורש שהקב"ה יקיים את "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול", אף אם הדבר כרוך בהמתנה – שכן היתה זו טובת בניו.
ביאור הדבר: סדר בירור הניצוצות ושייכותם לנשמות ישראל הוא קבוע כך, שכשם שלכל ניצוץ נקבע על ידי
הערות
- *. ראה גם להלן פ' ויחי ופ' בא.
- 7. בראשית מז, יד. פסחים קיט, א.
- 8. שמות יב, לח. תו"א ס, ג.
- 9. ראה אור תורה להה"מ רמזי תורה ד"ה התורה חסה.
- 10. ר"ה כז, א וש"נ.
- 11. חולין צא, א. הובא ברש"י בראשית לב, כה.
- 12. שמות ג, כב.
רש"י על בראשית ל״ב:כ״ה - הטקסט מספריא
ויותר יעקב. שָׁכַח פַּכִּים קְטַנִּים וְחָזַר עֲלֵיהֶם (חולין צ"א):
ויאבק איש. מְנַחֵם פֵּי' וַיִּתְעַפֵּר אִישׁ, לְשׁוֹן אָבָק, שֶׁהָיוּ מַעֲלִים עָפָר בְּרַגְלֵיהֶם עַ"י נִעְנוּעָם. וְלִי נִרְאֶה שֶׁהוּא לְשׁוֹן וַיִּתְקַשֵּׁר, וְלָשׁוֹן אֲרַמִּי הוּא, בָּתַר דַּאֲבִיקוּ בֵיהּ, וַאֲבֵיק לֵיהּ מֵיבַק – לְשׁוֹן עֲנִיבָה, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ שְׁנַיִם שֶׁמִּתְעַצְּמִים לְהַפִּיל אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, שֶׁחוֹבְקוֹ וְאוֹבְקוֹ בִּזְרוֹעוֹתָיו. וּפֵרְשׁוּ רַזִ"לִ שֶׁהוּא שָׂרוֹ שֶׁל עֵשָׂו (בראשית רבה):
ויותר יעקב AND JACOB WAS LEFT ALONE — He had forgotten some small jars and he returned for them (Chullin 91a).
ויאבק איש AND A MAN WRESTLED — Menachem (ben Seruk) explains: “a man covered himself with dust”, taking the verb as connected in sense with אבק “dust”. It would mean that they were raising the dust with their feet through their movements. I, however, am of opinion that it means “he fastened himself on”, and that it is an Aramaic word, as (Sanhedrin 63b) “after they have joined (אביקו) it", and (Menachot 42a) “and he twined (the “Fringes”) with loops”. It denotes “intertwining”, for such is the manner of two people who make strong efforts to throw each other — one clasps the other and twines himself round him with his arms. Our Rabbis of blessed memory explained that he was Esau’s guardian angel (Genesis Rabbah 77:3).
מצוטט ב־3 עמודים
תורת מנחם 3
- נב - שנת תשכ"ח - חלק שני ‹ אחרון של פסח, ה'תשכ"ח לקו"ש ח"ג ע' 824
- סד - שנת תשל"א - חלק שלישי ‹ ש"פ שלח, מבה"ח תמוז, ה'תשל"א לקו"ש ח"ג ע' 824
- סט - שנת תשל"ב - חלק רביעי ‹ שיחת ש"פ פינחס, י"ט תמוז, ה'תשל"ב לקו"ש ח"ג ע' 824
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.